האם תביעת רשות מקומית נגד בעלי שליטה בחברה מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים ראויה להידון בסדר דין מקוצר?

מאת: יאיר ממן, עו"ד; ענבל בר-און, עו"ד

במאמר זה נדון בהתאמתו של הליך סדר הדין המקוצר לתביעת ארנונה כנגד בעל שליטה מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים. החל משנת 2004 , העניק המחוקק לרשויות המקומיות סמכות משמעותית המאפשרת להן ביתר קלות לגבות את חובות הארנונה של החברה מבעל החברה.

סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, המפנה בתורו לסעיף 119 א(א) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש) (להלן: "הפקודה"), קובע (כשקוראים במשולב הן את הסעיף מחוק ההסדרים ואת הסעיף מן הפקודה) כי מקום בו חברה בע"מ הותירה אחריה חובות ארנונה שלא שולמו, והפסיקה את פעולתה (בין אם ע"י חדילת פעילות ובין אם ע"י פירוק)  – הרי שניתן לנקוט הליכי גבייה מנהלית נגד בעלי השליטה שבה– וזאת מכוח חזקה  סטטוטורית– אשר על בעל השליטה/הנישום לסתור – ולפיה בעל השליטה הבריח נכסים מן החברה – וזאת בכדי להתחמק מן החובה לשלם חובות ארנונה.

 

הליכי גבייה מנהלית אינם מאפשרים בירור עובדתי נאות

בית המשפט המחוזי (כב’ השופט ד"ר עודד מודריק) קבע בפסק דין (עתמ (ת"א) 1311/07 רובינשטיין צבי נ’ עיריית רעננה, פורסם בנבו (2007)), במסגרת עתירה אשר הגישו נישומים, אשר עיריית רעננה ייחסה להם חובות ארנונה בסך של חצי מיליון ₪ בקירוב, כי הליכי גבייה מנהלית, אשר מעצם טבעם אינם מאפשרים הליך בירור עובדתי נאות, אינם האפיק המתאים למיצוי דרישות חובות ארנונה של הרשות המקומית מנישומים לפי סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים.

נפסק שם, בין היתר:

דרישת קיומו של המנגנון היא מאושיות הצדק הטבעי. שאם לא תאמר כך מכתב הדרישה שיצא מגובה המס מטעם העירייה לנקיטת הליכים מנהליים בהתאם לפקודת המיסים (גבייה) הוא החלטה של רשות מנהלית החותכת עובדות בלי כל יכולת להשיג עליהן. הדבר אינו מתיישב עם שיטתנו המשפטית… דעתי היא שבהעדר מנגנון השגה וערר בהקשר לעובדות הרלוונטיות, אין מקום ואין יכולת ליישם את סמכויות הגבייה המנהלית בנסיבות כגון נסיבות העתירה דנן. במקום זה רשאית העירייה לבוא אל בעלי השליטה בדרישת תשלום חוב הארנונה של החברה ובהיעדר היענות לכך להגיש נגדם תביעה אזרחית. במסגרת התביעה ניתנת, כמובן, לנתבעים  אפשרות להתגונן בטענות עובדה ובטענות משפט ככל שהן שייכות לעניין.

 

האם סדר דין מקוצר מתאים לבירור השאלות העולות מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים?

ואכן, לא אחת נוקטות הרשויות המקומיות בהליך של סדר דין מקוצר, לפי סעיף 202(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984: מכוח סעיף 202(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, יכולה רשות מקומית לתבוע חובות ארנונה בהליך משפטי מקוצר, אשר במסגרתו, אין לנתבע זכות אוטומטית להגיש כתב הגנה, ועליו להגיש לבית המשפט בקשת רשות להתגונן, וככל שהבקשה מתקבלת, ההליך נדון בסדר דין רגיל, ברם, ככל שבקשת הרשות להתגונן נדחית, ניתן כנגד הנתבע פסק דין על יסוד כתב התביעה בלבד.

תביעות בסדר דין מקוצר נועדו למקרים שבהם – המחוקק מניח כי אין לנתבע הגנה של ממש כנגד התביעה שהוגשה כנגדו, ועל כן תביעה כזו היא "פסק דין על תנאי מפסיק" – כאשר התנאי המפסיק הינו קבלת בקשת הרשות להתגונן אשר הגיש הנתבע, על ידי בית המשפט. לרוב מדובר בתביעות לתשלום חובות על סכום קצוב, והנחת המחוקק הינה, כי אין מחלוקת על גובה החוב.

מהיכרותנו את חובות הארנונה אשר מייחסות רשויות מקומיות לנישומים – מעטים המקרים בהם חוב ארנונה שלא שולם הינו  ‘חיוב סופי אשר אין עליו מחלוקת’;

נהפוך הוא – לרוב רב השנוי במחלוקת – במקרים אלו – על המוסכם, ובניגוד לחיובי ארנונה לדירות מגורים – שהם מוסכמים ואינם שנויים במחלוקת לרוב – חיובי ארנונה במגזר העסקי הינם חיובים  המורכבים מפרמטרים רבים כאשר בדרך כלל נדרשת לגביהם התדיינות משפטית – בטרם יוכרע החוב הסופי.

 

ביהמ"ש שלום באשדוד – סדר דין מקוצר אינו מתאים לבירור הסוגיות הקשורות בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים

לאמיתו של דבר, טענה מסוג זה נטענה – ואף נתקבלה – בעניין תאק (אשד’) 8494-06-10 א. גולדן קראון – ניהול ואחזקות בע"מ נ’ עיריית אשדוד, פורסם בנבו (2011): באותו מקרה טענו הנישומים, אשר נתבעו על ידי עיריית אשדוד בסדר דין מקוצר לתשלום חובות ארנונה לפי סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, מכוח היותם בעלי שליטה בחברה שחדלה מפעילותה, כי סדר הדין המקוצר אינו מסגרת מתאימה לבירור טענות מסוג זה.

כב’ הרשם יניב בוקר פסק:

לטעמי, לא ניתן כלל להגיש תביעה לחיובם האישי של בעלי מניות או בעלי שליטה בחברה בהליך של סדר דין מקוצר. זאת מאחר ועילת התביעה אינה נשענת על ראייה בכתב או על חיקוק, במובן הטהור של הדברים, כי אם על נסיבות עובדתיות נוספות שאין דרך לאמתן בראשית ראייה בכתב.

כך, למשל, בסע’ 5 סיפא לכתב התביעה, טענה המשיבה כי המבקשים: "עשו שימוש בחברה במטרה להתחמק מביצוע חיוביהם הכספיים כלפי התובעת", ולפיכך, טענה בהמשך כי: "נתבעים 2 ו 3 אינם יכול ליהנות מהגנת מסך שבינם לבין החברה".

טענות אלה אינן טענות המתאימות להידון בסדר דין מקוצר, שכן הן מבססות עילה של מרמה, התחמקות או הרמת מסך, ואינן מבוססות על ראשית ראייה בכתב ו/או נובעות באופן ישיר מחיוב על פי חיקוק task software.

 

הרמת מסך דורשת הליך משפטי ‘שלם’ ולא חלקי

עמדה זו של כב’ הרשם יניב בוקר מתיישבת עם עקרונות היסוד של השיטה – אכן, מקום בו טענת הרשות המקומית לקיומו של חוב ארנונה נשענת על טענות מסוג הרמת מסך סטטוטורית, נדרש הליך משפטי של ממש לבירור הטענות, ואין מקום לבררן בסדר דין מקוצר.

עם זאת, יש לציין בפועל, במרביתם של המקרים,  אין לקביעה זו משמעות, וזאת משום שממילא, על פי הפסיקה, ככל שלנתבע בסדר דין מקוצר הגנה – שאינה הגנת בדים (ע"א 10189/07 ששון נ’ בנק המזרחי (לא פורסם)) – תינתן לו רשות להתגונן. רשויות מקומיות מגישות, כמעט באופן סדרתי, תביעות כנגד נישומים לתשלום חובות ארנונה, בסדר דין מקוצר או אף במסגרת תביעה על סכום קצוב במסגרת מנגנון ההוצאה לפועל, וברובם של המקרים, ניתנת רשות להתגונן – וזאת לפי ההלכה ולפיה – די בכך שהגנתו האפשרית של הנתבע אינה הגנת בדים.

ועם זאת, פסיקתו של כב’ הרשם יניב בוקר מקבלת נפקות אופרטיבית באותן נקודות שבהן תביעה בסדר דין מקוצר מעניקה לתובע בסדר דין זה, יתרונות על פני תובע רגיל (כגון, יכולת התובע לבקש במעמד הדיון בבקשת הרשות להגן, הטלת עיקול על נכסי הנתבע תוך שהוא פטור ממתן ערובה, וזאת מכוח תקנה 207 לתקנות סדר הדין האזרחי). לפיכך, מן הראוי שעמדתו של כב’ הרשם בוקר, תקבל את משקלה הראוי, בבואם של בתי משפט השלום השונים ברחבי הארץ להכריע בשאלת התאמת ההליכים מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, להידון בסדר דין מקוצר.

אנו סבורים שעמדתו של כב’ הרשם בוקר מציעה מבט  מרענן וראוי לעומת העמדה השגרתית המאפשרת לדון בהליך של סדר דין מקוצר תביעות   של רשויות לייחס לבעל שליטה בחברה שחדלה לפעול את חוב הארנונה של החברה מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים (לדוגמא בשא (ראשל"צ) 5493/05 מרחב אישי בע"מ נ’ עיריית רעננה, פורסם בנבו (2005), תאק (אשד’) 50303-07-11 שמחות שלמה אשדוד בע"מ נ’ עיריית אשדוד, פורסם בנבו (2012)).