מה דינו של נישום– אזרח שומר חוק שעל פי רוב אינו בקי בנבכי הפרוצדורות- אשר מבקש מהרשות המקומית לתקן שומות מס שאין מחלוקת שהוטלו עליו ביתר. במציאות הידועה לנו אין טעם לציין, כי כל פנייה שלו לרשות המקומית תידחה על אתר, בנימוק מעוגן היטב בחוק, לפיו הוא החמיץ את המועדים הקבועים בחוק הערר להגשת השגה וערר.
מהם הכלים המשפטיים העומדים לרשותו של ידידנו זה לשכנע את הפקידות לעשות עימו, אם לא דין, לפחות קצת צדק?
מעשה שהיה כך היה
במלונית קטנה לחוף ימה של תל אביב, מופעלת במשך שנים רבות מסעדה צנועה המשמשת הן את אורחי המלונית והן סועדים מזדמנים מבחוץ. בשנת 2006 החליטה העירייה להפריד את המסעדה מהמלונית ולחייבו בתעריף היקר לעסקים לעומת התעריף הזול לבית מלון. ידידנו הנישום לא קיבל עליו את גזירת הדין והשיג על החלטת העירייה, תחילה בפני מנהל הארנונה ולאחר מכן בוועדת הערר לענייני ארנונה. טענותיו נדחו בוועדת הערר והוא פנה בערעור לבית המשפט לעניינים מנהליים. בית המשפט מצא טעם בטענותיו והורה על החזרת הדיון לוועדת הערר לשמוע ראיות נוספות ולקבל החלטה בהתאם לראיות ולהנחיית בית המשפט. מבית המשפט לוועדת הערר ומסכת הטלטלות הסתיימה בשלהי שנת 2013 בניצחון המערער (כך סבר הוא לתומו…)
לא כך סברה העירייה.
פנה ידידנו לעירייה, שמח וטוב לב, בדרישה לתקן את שומות הארנונה ולהחיל את החלטת בית המשפט החל משנת 2006- המועד בו החל בהליכים- ועד היום ובכלל. וראה זה פלא- העירייה התנגדה בכל תוקף לביצוע התיקון וטענה כי ההשגה הוגשה לשנת 2006 בלבד וההחלטות השיפוטיות תקיפות לשנת 2006- הא ותו לא. אץ רץ לו ידידנו לוועדת הערר והגיש עררים חדשים לגבי השנים מ- 2006 ואילך, ובכל סבר שהטעות הפרוצדורלית תוקנה.
לא כך סברה העירייה וועדת הערר.
לטענת ועדת הערר, על פי טענת העירייה, אי הגשת ההשגות חוסמות את דרכו מלקבל את מבוקשו לגבי השנים שלאחר 2006, שכן הוא החמיץ את ההזדמנות להגיש השגה מתאימה בכל שנה ושנה וממילא השומות על פי דין הינם שומות “חלוטות”. וועדת הערר ניאותה לדון בטענותיו לגבי שנת 2014 בלבד ולקבל את טענותיו לגבי שנת 2014 על אתר (בהתאם לפסק הדין שהושג). וכך נוצר מצב מיוחד ומוזר בו לגבי שנת 2006 ישנה החלטה שיפוטית המקבלת את טענותיו, כך גם לגבי שנת 2014. אולם, לגבי השנים שבין 2006-2014 – על אף שמדובר באותו נכס ובאותן טענות- לא ניתן לתת לנישום את מבוקשו.
האמנם מיודעינו שניצח במלחמה הפסיד בקרב?
כשהשכל הישר מתנגש בפרוצדורה
כבר בשנות החמישים התייחס בית המשפט למקרה בו עלולים להיפגע זכויות מהותיות בשל סד הפרוצדורה. “הפרוצדורה אינה מיטת סדום שבה מקצצים את רגליו או מתיזים את ראשו של בעל דין כדי להכניסו לתוכה… היא מסגרת רחבה וגמישה למדי… הניתנת לתיקון בלי לגרום עוול לבעל הדין האחר, ועל בית המשפט להרשות תיקון כזה בנדיבות וברחבות”.
על פקידי הציבור מוטלת חובה יתירה להשתמש קודם כל בשכל ישר ובלב מבין טרם החלטה להיאחז בקרנות הפרוצדורה. הכלים המשפטיים לסייע במקרים כגון אילו מעוגנים, גם אם צריך להוציא אותם ממחבואם, בדיני המשפט המינהלי. כך למשל, טענת העירייה להעדר סמכות להאריך מועד להגשת השגה, נדחתה לאחרונה על ידי בית המשפט העליון אשר קבע כי יש סמכות טבועה לטריבונאלים שיפוטיים ומעין שיפוטיים להאריך מועדים כאשר אין הסדר שלילי בחוק המונע זאת, וזאת משיקולי צדק ומטעמים מיוחדים שירשמו. (רעא 4088/14 סנא בדיר נ’ רשות מקרקעי ישראל) פסיקה זו גם יושמה בפועל הן לעניין סמכותו של מנהל הארנונה והן לעניין סמכותה של ועדות ערר באופן מפורש בבית המשפט העליון בברמ 901/14 עבוד ויקטור נ’ עיריית חיפה, לגבי כל העניינים המסורים לועדות הערר בחוק team task management software. יתרה מזאת, גם אם ועדת הערר נעלה דלתותיה בפני הנישום– יש לשוב ולהקיש על דלתותיו של בית המשפט המנהלי אשר תפקידו, בראש ובראשונה, לעשות צדק עבור האזרח מול השלטון . בעניין ע”א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע”מ נ’ עיריית טירת הכרמל נקבע מפי כב’ השופט אנגלרד כי סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים הינה רחבה וכוללת, ברשות בית המשפט, גם טענות המנויות בסעיף 3 לחוק הערר. קרי, גם טענות שיש להעלות בפני מנהל הארנונה יכולות להידון בבית המשפט במקרים מוצדקים. השיקולים שבית המשפט ישקול בבואו לתת את הרשות הינם, בין היתר, האם מדובר בנושאים עובדתיים טכניים או בנושאים בעלי חשיבות כללית וחשיבות ציבורית, מידת מודעותו של האזרח להליכי ההשגה המנהליים וכן מידת עיוות הדין שתיגרם לאזרח מחסימת דרכו לערכאות.
לטעמנו, נסיבות המקרה שתואר לעיל כמו גם מקרים אחרים, עולות כדי “עיוות דין” קיצוני. הדעת נותנת שלא ניתן לעצום עיניים נוכח התוצאה שעלולה להתקבל לפיה אזרח תמים וישר דרך ישלם סכומי עתק בשל מכשלות פרוצדורליות מסובכות שהוא לא היה מודע להן.