חזקת הברחת הנכסים – ארבעה שאלות וחזקה אחת

מאת: ענבל בר-און, עו”ד; יאיר ממן, עו”ד.

 

סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, אשר נכנס לתוקפו ביום 1.1.2004, הטיל גזירה לא קלה על בעלי שליטה בחברות, ככל שחברות אלו הותירו אחריהן חובות ארנונה: הסעיף קובע כי בעלי השליטה בחברות יחויבו בחובות הארנונה של החברה- וזאת משום שהמחוקק מניח, בבחינת חזקה שבדין, כי בעלי השליטה בחברה הבריחו את נכסי החברה, וזאת מתוך מטרה להתחמק מתשלום ארנונה.

על בעל שליטה בחברה אשר מבקש להוכיח כי ההיפך הוא הנכון, הנטל להוכיח את טענתו, שאחרת, חובות הארנונה של החברה יחולו עליו, חרף מסך ההתאגדות (למעשה, סעיף 8(ג) אימץ, במספר שינויים, את הוראת סעיף 119א לפקודת מס הכנסה, אשר קובעת את אותו הדבר ביחס לנישומי מס הכנסה, אלא שהדין מחמיר יותר עם נישומי ארנונה, ולכך נדרש במאמר נפרד).

 

ממה מורכבת חזקת הברחת הנכסים?

 

האם ישנה חזקה כי היו לחברה נכסים?

ובכן, ישנה מחלוקת בפסיקה באם החזקה מכילה בתוכה, מניה וביה, גם חזקה ולפיה היו לחברה נכסים. ישנם פסקי דין אשר מחזיקים בעמדה כי החזקה כוללת בתוכה חזקה מובלעת, אם נכנה זאת כך, ולפיה, לחברה היו נכסים בעת חדילת פעולתה (לדוגמא ע”י פירוק) – ועל כן, על הנישום הנטל להוכיח כי לא היו לחברה נכסים בעת פירוקה, וישנם פסקי דין הסבורים כי ההפך הוא הנכון – היינו – אין כל חזקה שבדין כי לחברה היו נכסים בשעת התפרקותה/חדילת פעולתה, וככל שהרשות המקומית מבקשת לגבות חובות ארנונה מכוח חזקת הברחת הנכסים, עליה להוכיח, ראשית, כי היו לחברה נכסים.

 

האם יש לאמוד את נכסי החברה במונחי ברוטו או נטו?

פסקי דין מסוימים קבעו, כי את נכסי החברה בשעה שפורקה/התפרקה/חדלה לפעול – יש לאמוד במונחי ברוטו, ופסקי דין אחרים קבעו כי את נכסי החברה, בשעה שפורקה/התפרקה/חדלה לפעול, יש לאמוד במונחי נטו, היינו – נכסים בקיזוז ההתחייבויות. מן הסתם, שופטים אשר מחומירים עם הנישומים ומקלים עם העיריה, דוגלים לאורך כל הדרך בגישה מחמירה – לרוב שופטים אשר קובעים כי חזקת הברחת הנכסים מכילה בתוכה, מניה וביה, חזקה ולפיה היו לחברה נכסים בשעת פירוקה, הם גם השופטים שיקבעו, לרוב, כי יש לאמוד את אותם נכסים אשר הדין מניח, לשיטתם, שהיו ברשות החברה בעת שהתפרקה, במונחי ברוטו.

 

ממי יש לגבות את חובות הארנונה? האם מן הנישומים או שמא מן הנכסים?

שאלה זו נתעוררה בפסיקה בעקבות דו המשמעות של המונח “מהם” בלשון סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים. האם – מקום בו הדין מניח כי בעלי השליטה בחברה הבריחו נכסים, ונניח שהחזקה לא נסתרה לאחר דיון משפטי, האם, פירושו של דבר הוא שאת חובות הארנונה אשר חבה החברה לרשות המקומית, יגבו “מהם” היינו – מן הנישומים, באופן ישיר, מכיסם הפרטי, או שמא, פרשנות המונח “מהם” – היא שחובות הארנונה יגבו מתוך מימוש הנכסים שהוברחו? כאן הפסיקה קוהרנטית, ואינה חלוקה בכך שעסקינן בבעלי השליטה בחברה, כמושא לגביית חובות הארנונה, ולא מן הנכסים עצמם, שככל הנראה כבר תוחלפו בשווה ערך כספי זה מכבר.

 

האם יש לגבות את חובות הארנונה מבעלי השליטה, עד לגובה הנכסים שהוברחו בלבד, או שמא, יש לגבות את מלוא חוב הארנונה, בלא קשר לשווי הנכסים שהוברחו?

הפסיקה חלוקה בשאלה זו, כאמור, וישנם פסקי דין אשר סבורים כי אין להחמיר עם הנישום, וככל שלא נסתרה חזקת הברחת הנכסים, הרי שיש לגבות את חובות הארנונה עד לגובה הנכסים אשר לא נסתר כי הוברחו. מן הסתם, שופטים הנוקטים גישה מקלה עם הנישום בשאלות אשר הוצגו דלעיל, נוקטים גם גישה מקלה עם הנישום בשאלה זו. מאידך, הגישה המחמירה בפסיקה קובעת כי את חובות הארנונה יש לגבות עד תומם, תוך ירידה לכיסם הפרטי של בעלי השליטה בחברה, אחת היא מהו גובה הנכסים אשר חזקת ההברחה לא נסתרה לגביהם.

כאמור, ישנן פסיקות סותרות בנושא זה, וזאת משום שלשון החוק אינה ברורה, וסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים אינו קובע מפורשות, כי לא ניתן לגבות חובות ארנונה מבעלי שליטה בחברות אך ורק עד לגובה הנכסים שהוברחו, וזאת להבדיל מסעיף 119א לפקודת מס הכנסה, אשר מקל בעניין זה עם נישום מס ההכנסה וקובע, לעניין זה, כי ככל שלא נסתרה חזקת הברחת הנכסים- רשויות המס תגבנה את מס החברות אשר לא שולם על ידי החברה – מבעלי השליטה שבה, אבל אך ורק עד לגובה הנכסים שהוברחו.

דרג את העמוד