גביית חובות ארנונה מבעלי שליטה בחברה – שיק פתוח או מוגבל בסכום?

מאת: ענבל בר-און, עו”ד; יאיר ממן, עו”ד

סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, מאפשר לרשויות מקומיות לגבות חובות ארנונה מבעלי שליטה בחברה, וזאת כחריג לכלל ולפיו חובות שמשאירה אחריה חברה – יגבו מן החברה עצמה, אך לא מבעלי השליטה שבה. סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים מקים לרעת בעל השליטה בחברה “חזקת הברחת נכסים”, אשר משמעותה היא – שבעל השליטה בחברה נחשב בעיני הדין כמי שהבריח את נכסי החברה, וזאת – עד שיוכיח אחרת, והנטל על בעל השליטה בחברה להוכיח זאת.

ככלל, ככל שעסקינן בחובות של חברה לנושיה, הדרך היחידה המאפשרת לגבות את החובות מבעלי השליטה עצמם ולא מן החברה, היא באמצעות הליך של ‘הרמת מסך’ מכוח סעיף 6 לחוק החברות, התשנ”ט – 1999.

עד לשנת 2004 – החריג היחיד לכלל זה נבע מסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, ולפיו – ככל שלחברה חובות לרשויות המס, ניתן לייחס לבעלי השליטה בחברה חובות אלו, ללא צורך בהליך של הרמת מסך. החל משנת 2004, אז תוקן חוק ההסדרים משנת 1992, והוסף לו סעיף 8(ג), רשויות מקומיות יכולות לפעול לגביית חובות ארנונה באותו אופן שבו רשויות המס יכולות, מכוח סעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה; כלומר, רשויות מקומיות יכולות לייחס לבעלי השליטה בחברה את חובות הארנונה של החברה, וזאת ללא כל צורך בהליך ‘רשמי’ של הרמת מסך לפי סעיף 6 לחוק החברות, וזאת מכוח חזקה המעוגנת בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, ולפיה, בעל השליטה החברה הבריח את נכסיה, כביכול, וזאת בכדי לחמוק מתשלום חובות ארנונה.

האם יש להגביל את גביית חובות הארנונה עד לגובה הנכסים שהוברחו?

באופן טבעי, ה’גזירה’ החדשה הולידה אינספור התדיינויות בין הרשויות המקומיות לבין בעלי שליטה בחברות שחדלו לפעול ואשר הותירו אחריהן חובות ארנונה לא משולמים. המחלוקות נסבו על מספר נושאים, כגון – קביעת נטלי ההוכחה,  תחולת החזקה , הדרכים לסתור את חזקת הברחת הנכסים, ועוד.

אחת השאלות אשר נתעוררה בהקשר זה בפסיקה, הינה השאלה – האם הרשות המקומית יכולה לגבות מבעל השליטה חובות עד לגובה הנכסים שהוברחו, או עד לגובה חוב הארנונה, גם אם הוא עולה על שווי הנכסים שהברחתם מיוחסת לבעלי השליטה בחברה;

השאלה הזו מעוררת קושי, שכן מובלעת בתוכה הנחת יסוד, ולפיה, נכסים כבר הוברחו. אלא מאי, שהפסיקה חלוקה בשאלה האם על הרשות המקומית הנטל להוכיח שלחברה היו נכסים בעת שנתפרקה, או שמא, על בעלי השליטה בחברה שלהם מיוחסים החובות, מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, להוכיח שלא היו לחברה נכסים בעת פירוקה. במילים אחרות, אין עדיין הכרעה ברורה בפסיקה באם – הנטל להוכיח שהיו לחברה נכסים, מוטל על הרשות המקומית אם לאו.

מחלוקת פסיקתית

ככל שמתבררת – לאחר דיון הוכחות כדבעי – השאלה באם היו לחברה נכסים אם לאו – עולה שאלה המשכית, והיא – האם ניתן לגבות מבעלי השליטה בחברה שחדלה לפעול את חובות הארנונה – עד לגובה הנכסים, או מעבר לכך:

גם בסוגיה זו, התעוררה מחלוקת בפסיקה: בעוד שבמספר פסקי הדין נקבע כי הרשות המקומית רשאית לגבות את חובות הארנונה עד לגובה הנכסים אשר היו לחברה בעת פירוקה/חדילת פעולתה, הרי בפסקי דין אחרים נפסק כי ניתן לגבות את מלוא חובות הארנונה מבעלי השליטה בחברה, ללא כל קשר לשווי הנכסים שהיו ברשות החברה בעת פירוקה; פסקי דין נוספים מציעים פתרונות ביניים, חלקם אף יצירתיים במיוחד:

 

הגישה המקלה עם הנישום – גביית חובות הארנונה עד לגובה הנכסים שהוברחו

בעניין תא (י-ם) 14030-08 עיריית ירושלים נ’ בד רץ בע”מ, פורסם בנבו (2013) נפסק לעניין זה, כי יש לגבות חובות ארנונה מבעלי השליטה בחברה, עד לגובה הנכסים אשר היו ברשותה בעת פירוקה:

אין בידי לקבל טענה זו. סבורה אני כי הטלת האחריות הישירה מכח הוראת סעיף 119א לפקודת מס הכנסה היא כשעור הנכסים, ולא כגובה החוב. מסקנה זו עולה הן מהוראת סעיף 119א(א)(3) בכללותה הקושרת בין הטלת האחריות האישית לבין העברת הנכסים ללא תמורה, הן מהוראת סעיף 119א(ג) הקובעת כי “לא יגבו ממי שקיבל את הנכסים או הפעילות לפי סעיף קטן (א) או (ב) יותר משווי הנכסים או הפעילות שקיבל ללא תמורה…” והן מתכלית החקיקה שעניינה מניעת הניצול הכרוך בהעברת הנכסים או הפעילות לצד ג’ לצורך ההתחמקות ממס (ר’ ע”א 2755/08דליה פלח נ. פקיד השומה תל אביב 3) [פורסם בנבו] .

גישה דומה ננקטה גם בעניין תא (אשד’) 1803-07 עירית אשדוד נ’ ירון אירועים בע”מ , פורסם בנבו (2011).

 

הגישה המחמירה עם הנישום – יש לגבות את החוב במלואו, ללא קשר לשווי הנכסים אשר הוברחו

לעומת זאת, בעניין תאק (הרצ’) 18261-11-09 עירית כפר סבא נ’ “אמינות – מעליות” בע”מ, פורסם בנבו (2010) נפסק אחרת: “לפי הוראת חוק ההסדרים, הרשות המקומית  רשאית לגבות את מלוא חוב הארנונה בלי קשר להיקף הנכסים שהועברו בפועל, אם בכלל, וזאת מכוח החזקה הראייתית הקבועה בסעיף 119א(א)(3) לפקודה”.

 

השופט מודריק – גישת ביניים יצירתית

בפסק הדין בעניין עתמ (ת”א) 1311/07 רובינשטיין צבי נ’ עיריית רעננה, פורסם בנבו (2007) ניתן למצוא ‘גישת ביניים’ יצירתית:

מחד, נקבע כי לרשות המקומית הזכות לגבות את חובות הארנונה עד מלוא גובה חוב הארנונה עצמו, ללא כל תלות בשווי הנכסים אשר הברחתם מיוחסת לבעלי השליטה בחברה:

היקף הזכות לגבות – המחוקק ראה לנכון לאמץ אל סעיף 8[ג] לחוק ההסדרים רק את הוראת סעיף קטן [א] של סעיף 119א לפקודה. סעיף קטן [ג] של סעיף 119א לפקודה לא הוכלל בהוראות סעיף 8[ג] לחוק ההסדרים. כיוון שסעיף קטן זה מגביל את היקף הגבייה מצד ג’ לשווי הנכסים שאותו צד קיבל ללא תמורה מן התאגיד שהפסיק את פעילותו, ברי שמכלל לאו שומעים הן. אי הכללת ההגבלה בהיקף הגבייה לשיעור הנכסים המועברים משמיעה שהרשות מותרת בגביית מלוא חוב הארנונה מבעל השליטה בלי קשר להיקף הנכס או שיעור הנכס שהוברח אליו. סיכומה של נקודה זו הוא זה. סעיף 8[ג] לחוק ההסדרים מסמיך את הרשות לגבות את מלוא חוב ארנונה כללית שהותירה חברה פרטית שהפסיקה את פעילותה מבעל שליטה באותה חברה ובלבד שבעל השליטה קיבל לידיו נכס מנכסי החברה בלי תמורה (או בתמורה חלקית).

מאידך,  מוסיף בית המשפט וקובע כי הגם שגביית חוב הארנונה לא תוגבל לגובה שווי הנכסים שהברחתם מיוחסת לבעלי השליטה, היא תוגבל בדרך אחרת:

למעלה מכאן חרצתי דעתי שגביית חוב הארנונה של חברה פרטית  מבעל השליטה בה אפשרי רק בהתקיים כל נסיבות סעיף 119א[א] לפקודה בשינויים המחויבים מן העניין. הווה אומר שבעניין כבענייננו הירידה אל קניינם של בעלי השליטה בחברת הישגים אפשרית כאשר מתברר שהחברה העבירה לבעלי השליטה נכס מנכסיה בלי תמורה (בנסיבות של העברת נכסים בתמורה חלקית אפשרות הירידה אל קניינו של בעל השליטה מצטמצמת באופן יחסי לפער שבין התמורה המלאה לתמורה החלקית).

במילים אחרות, בית המשפט קובע כי ככל שנעשתה הברחת נכסים חלקית (היינו, בעל השליטה קיבל לידיו נכס בתמורה חלקית), הרשות המקומית תוכל לגבות חובות ארנונה – אמנם לא עד לגובה הנכסים שהוברחו, אלא באופן חלקי בלבד, לפי השיעור מגובה הנכס – אותו קיבל בעל השליטה ללא תמורה: כלומר, אם בעל שליטה, לדוגמא, קיבל לידיו נכסים ושילם עליהם תמורה חלקית בסך של 60% מערך הנכס, הינו, בוצעה הברחת נכסים ביחס ל 40% משווי הנכס, תוכל הרשות המקומית לרדת לקניינו הפרטי של בעל השליטה בחברה, עד לשיעור של 40% מגובה חוב הארנונה המיוחס לו מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים.

סיכום

יש להשית את הלב לכך, שהן לפי פסק הדין בעניין רובינשטיין והן לפי פסק הדין בעניין בד רץ, שיעור החוב אשר יכולה הרשות המקומית לגבות מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, קשור בקשר הדוק או לשאלת גובה הנכסים שהברחתם מיוחסת לבעלי השליטה או לשאלת גובהו של החלק היחסי שבנכס, אשר נמסר ללא תמורה לבעל השליטה שבה.       מכאן עולה ומתבקשת המסקנה שיש להטיל על הרשות המקומית חובה שבדין לערוך בירור עובדתי מקדמי – תחילה – הן בקשר לשאלת קיום הברחת הנכסים, והן בקשר לשאלת שיעור הברחת הנכסים, ככל שהייתה כזו, וזאת בטרם תפעל להפעלת הסמכות הנתונה לה לפי חוק ההסדרים.

 

 

 

דרג את העמוד