חזקת הברחת נכסים- ברוטו או נטו?

מאת: ענבל בר-און, עו”ד; יאיר ממן, עו”ד

במאמר זה נדון במחלוקת שהתעוררה בפסיקה בשאלת מהותה של החזקה הסטטוטורית הקובעת שכל עוד לא הוכח אחרת- נקודת המוצא הינה שהתקיימו נסיבות של הברחת נכסים על ידי בעלי השליטה בכל ארוע של חברה שהפסיקה את פעילותה מבלי לשלם את מלוא חובות הארנונה המוטלות עליה.

“חזקת הברחת נכסים” יובאה לדיני הארנונה במסגרת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים המאפשר לרשויות המקומיות לגבות חובות ארנונה מבעלי שליטה בחברות אשר חדלו מלפעול. החוק קובע חזקה שבדין, ולפיה- בעלי השליטה בחברות שחדלו לפעול הבריחו נכסים, וזאת במטרה להתחמק מתשלום ארנונה. חזקה זו ניתנת לסתירה, ועל בעל השליטה בחברה אשר מתגונן בפני תביעה לתשלום חוב ארנונה – להוכיח כי לא הבריח נכסים. היות וסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים עורר אינספור דיונים משפטיים בין נישומים לבין רשויות מקומיות, פרשנותו נדונה לא אחת בפסיקה, תוך ששופטים שונים אשר ישבו על המדוכה ודנו בפרשנות הסעיף – הגיעו למסקנות שונות.

בעוד שבתי משפט מסוימים מצאו כי חזקת הברחת הנכסים כוללת בתוכה – מניה וביה – גם את חזקת קיום הנכסים, בתי משפט אחרים מצאו כי אין חזקה שבדין בדבר קיומם של נכסים, וכי על מנת שתקום חזקת הברחת הנכסים על הרשות המקומית להוכיח את קיומם של הנכסים טרם הוברחו. על המחלוקת בפסיקה בנושא זה פירטנו במאמר ואולי לא היו הנכסים מעולם.

 

שאלות שלובות

השאלה על מי מוטל הנטל להוכיח כי לא היו/היו נכסים לחברה במועד הפסקת פעילותה גוררת אחריה את השאלה כיצד מוכיחים את קיומם/אי קיומם של הנכסים. על אף שעל פני הדברים שאלת נטל ההוכחה ושאלת אופן ההוכחה אינן קשורות אחת לשניה, הרי שבפועל, מדובר בשאלות קשורות המשליכות אחת על רעותה ומהוות, למעשה, ענפי משנה המתפתחים מגישה עקרונית אחת, הכל בהתאם למחלוקת הפוסקים בתחום, כפי שיפורט להלן.

שאלת אופן ההוכחה נגזרת ו/או משליכה על שאלת הנטל. ככל שהנטל להוכיח כי לחברה היו נכסים – מהם הדרישות והכלים המצויים בידי הרשות המקומית להרים נטל זה; מאידך, ככל שהחזקה שבדין כוללת בתוכה גם חזקת קיום נכסים – מהן הדרישות המוטלות על הנישום להוכיח כי לא היו נכסים לחברה – בעת שפורקה. ומאידך, ככל שהנישום יוכיח כי לא היו לחברה נכסים – ממילא, לא יזקק להוכיח כי לא הבריח נכסים, וזאת היות ואדם אינו יכול להבריח את מה שאין לו. מאידך- אם הנטל על הרשות להוכיח כי לחברה היו נכסים בעת פירוקה, וככל שהיא תכשל מלהוכיח כי היו נכסים- או אז, ממילא לא תקום חזקת הברחת הנכסים; או במילים אחרות- ככל שתוכח השאלה המקדמית – באם היו/לא היו נכסים, בין אם לטובת הנישום ובין אם לטובת הרשות המקומית- בהתאם לתוצאת הבירור העובדתי תקום או תיפול חזקת הברחת הנכסים.

נבחן, לפיכך, את גישת בתי המשפט בנושא:

בתי משפט אשר נקטו גישה מקלה כלפי הנישום

בעניין תא (אשד’) 1803-07 עירית אשדוד נ’ ירון אירועים בע”מ , פורסם בנבו (2011) (להלן: “ירון אירועים”) נפסק כי על הרשות המקומית הנטל להוכיח את קיומם של הנכסים. ניסיונה של העירייה לטעון כי עצם הזכות החוזית לפעול במושכר הינה נכס שנכלל בחזקה הסטטוטורית נכשלה משום שבית המשפט מצא שזכות חוזית זו, בנסיבות המקרה דשם, אינה בעלת ערך כספי. גם הטענה ל”חזקת קיום נכסים
נדחתה על ידי בית המשפט בנימוק שמדובר בטענה על דרך ההשערה ללא תימוכין בחומר הראיות.

גם בעניין הפ (ת”א) 200981-08 אייל סיני נ’ עיריית הרצליה, פורסם בנבו (2010) נפסק- כפי שנקבע בעניין ירון אירועים”- כי זכות חוזית תבחן לפי ערכה בפועל לאחר פירוק החברה; כמו כן, נקבע כי הנטל להוכיח שלחברה היו נכסים מוטל על הרשות המקומית. כן נפסק באותו עניין כי בהדרשות למאזני החברה, לצורך בדיקת מצבת נכסיה בעת פירוקה, יש להתייחס גם להתחייבויות – ולא רק לנכסים עצמם. דברים ברוח דומה נפסקו גם בעניין הפ (ת”א) 8947-12-09 סאמי ותד נ’ עיריית הרצליה, פורסם בנבו (2010);

דומה כי מקום בו בתי המשפט הפגינו ‘גישה רכה’ כלפי נישומים, בנוגע לשאלת תחולתה של חזקת קיום הנכסים (היינו, בתי משפט אשר סברו כי הנטל להוכיח כי לחברה היו נכסים בעת פירוקה מוטל על הרשות המקומית), גישתם המשיכה להיות ‘פרו-נישום’ גם בשאלת דרכי ההוכחה.

 

בתי משפט אשר נקטו גישה נוקשה ומחמירה כלפי הנישום

מאידך, ערכאות אשר הפגינו גישה נוקשה כלפי נישומים בשאלת תחולתה של חזקת קיום הנכסים, בכך שביטאו עמדתם ולפיה, על הנישום מוטל הנטל להראות כי לא היו לחברה נכסים בעת חדילת פעילותה, הפגינו, בהתאמה, גם גישה נוקשה כלפי נישומים ככל שדרכי ההוכחה נדונו:

כך לדוגמא, בעניין תאק (הרצ’) 18261-11-09 עירית כפר סבא נ’ “אמינות – מעליות” בע”מ, פורסם בנבו (2010), נקט בית המשפט גישה נוקשה בשאלת דרכי ההוכחה: כב’ הרשם צחי אלמוג סבור כי נישום אשר חפץ לסתור את חזקת קיום הנכסים (חזקה שבתי המשפט אחרים כלל לא הכירו בה) – נדרש לפירוט רב מאד בבקשת הרשות להגן והוא הטיל לחובתו של הנישום את העדרו של מאזן מבוקר הנדרש לצורך סתירת החזקה.

גם בעניין תאמ (ראשל”צ) 23135-01-10 עיריית רעננה נ’ שמשון קאופמן, פורסם בנבו (2013) ‘מככבת’ הגישה הנוקשה כלפי הנישום כאשר  כב’ השופטת יעל בלכר סבורה, באותו מקרה, כי חלה לרעת הנישום חזקת קיום נכסים, וכי הנטל על הנישום להוכיח כי לא היו לו נכסים במועד פירוקה של החברה, חל עליו. בית המשפט באותו עניין קובע סטנדרט גבוה ביותר, כמעט בלתי ניתן להשגה, כאשר הוא קובע כי לצורך סתירת החזקה יש לבחון את מצבת נכסי החברה בעת חדילת פעולתה במונחי ברוטו – היינו – מצבת הנכסים, אך ללא קיזוז ההתחייבויות. לשיטת בית המשפט “הקונסטרוקציה המשפטית של הברחת נכסים, מתאימה ורלבנטית לנכסים חיוביים ולא לנכסים שליליים או לתחשיב של נכסים נטו, לאחר קיזוז החובות”

גישה נוקשה דומה הודגמה גם בעניין תאמ (ראשל”צ) 28511-02-12 עירית ראשון לציון נ’ ארז בוגנים, פורסם בנבו (2014) – שם קבע בית המשפט כי הנטל להוכיח כי לחברה לא היו נכסים בעת חדילת פעילותה, מוטל על הנישום, בעל השליטה בחברה. גם שם נקבע כי לצורך סתירת החזקה יש לבחון את מצבת הנכסים של החברה במונחי ברוטו ולא במונחי נטו.

המקור לגישות השונות

אין ספק שהפסיקה נעדרת אחידות דעים בשאלת נטל ההוכחה כמו גם בשאלת אופן  ההוכחה. מאידך, מתקבלת תחושה שקיימת עקביות ואחידות באותם בתי משפט בהתייחסותם לשאלות אלה, עקביות המאפשרת לחלק ולסמן את בתי המשפט לאלו המקלים עם הנישום לעומת אלו המקלים עם הרשות המקומית.  ניתן להגדיל ולומר כי ההבדלים נובעים מגישות שונות להבנת מהותה ותכליתה של חזקת הברחת הנכסים. מי שיראה בחזקה זו קונסטרוקציה שכל תכליתה להסיר את מסך ההתאגדות מעל פניה של כל חברה שלא שילמה את חובות הארנונה- יגביר את הנטל על הנישום ויהפוך את האפשרות להינצל ממלתעותיה של קונסטרוקציה זו כמשימה כמעט בלתי אפשרית. מי שיראה בחזקה זו כהקלה דיונית גרידא שכל תכליתה להעביר נטלי ראיה בשאלת קיומה של הברחת נכסים- יצמצם ויתחום את ההקלה לגבולות ברורים הרלבנטיים אך ורק להעברת נטל ההוכחה המטילים על הנישום להראות כי לא הוברחו על ידו נכסים. על פי גישה זו, נקודת המוצא היא שאין להטיל על בעל שליטה חובות כלשהם- גם חובות ארנונה- כל עוד מדובר בחברה שהפסיקה את פעילותה בשל כשלון עיסקי במהלך הרגיל של העסקים ולא בנסיבות חמורות של תרמית והברחת נכסים , הא ותו לא!

אנו סבורים, כי חוסר האחידות העקבי בפסיקות בתי המשפט אינו מצב בריא למערכת המשפט ועלול אף להביא לפגיעה באמון האזרח בשלטון החוק. קיומן של גישות מחמירות לעומת גישות מקילות עלול אף לתמרץ רשויות להגיש תביעות בבית משפט הידוע כתומך בעמדתן באופן הפוגע בשלטון החוק וטוהר ההליך השיפוטי. נראה, כי בהעדר הלכה ברורה ומחייבת של בית המשפט העליון יש לשאוף לקיומן של הנחיות מנהליות ברורות אשר יצרו ודאות הן אצל הרשויות, הן אצל הנישומים והן אצל בתי המשפט.

דרג את העמוד