קול קורא לציבור הישראלי ולכל מי שטוען לזכות בעזבון של אוסקר שינדלר להגיש התנגדות או בקשה למינוי מנהל עזבון

 

בהחלטה שהתקבלה אתמול בבית המשפט העליון נקבע שאין זה “מן הצדק” להכיר בישראל בצו הירושה הרשמי הגרמני משנת 1976 שקבע שאמילי שינדלר ז”ל (חסידת אומות העולם שהצילה יחד עם בעלה אוסקר שינדלר כ 1,300 יהודים)  הינה יורשתו של בעלה, לו הייתה נשואה בנישואים קתוליים.

בית המשפט העליון שלח את היורשת,  פרופ’ אריקה רוזנברג, להוציא צו ירושה ישראלי חלף צו הירושה הגרמני, על מנת לתת הזדמנות לכל מי שעלול לטעון לזכות בעזבון של אוסקר שינדלר, “גם אם מדובר באפשרות קלושה עד כדי דמיונית” שיימצא בעולם מישהו כזה.

בית המשפט תולה החלטתו בטענתה  של “יד ושם” שהועלתה בדיון על ידי בא כוחה, עוה”ד דוד נ. שמרון, שקיימות שמועות שלאוסקר היו ילדים מחוץ לנישואין. (

כעורך דינה של  פרופסור רוזנברג אאלץ להסתפק בביקורת “כנה ואדיבה” בהתייחסות להחלטה המנומקת שתוצאתה הברורה הינה עכוב נוסף ואינסופי בבירור התביעה שהוגשה על ידי מרשתנו בשנת 2013 כנגד “יד ושם” (סעיף  255 לחוק העונשין אוסר למתוח ביקורת על בית המשפט שאינה “כנה ואדיבה”)

לטעמנו, החלטת בית המשפט, בכל הכבוד והאדיבות, הינה החלטה שגויה, הן בהיבט המשפטי והן  בהיבט ההגיוני והמוסרי עד כדי פגיעה בתחושת הצדק הטבעי, או לכל הפחות, במראית פני הצדק.

בהיבט המשפטי- ההחלטה לא עולה בקנה אחד עם החוק שאימץ את ההכרה ההאגבית, עם תכליתו והפסיקה הקיימת בנושא זה.

בהיבט המוסרי- מעבר לאבסורד בדרישה להוציא צו ירושה ישראלי לאדם שנפטר בגרמניה לפני כ- 40 שנה ואשר לאף אחד מן הדמויות אין כל זיקה לישראל (וגם אם השמועה נכונה על פי הדין הגרמני ממילא אין להם חלק בירושה ולא ברור כיצד בית משפט ישראלי ישנה זאת) אני סבור שלא היה מקום לתת פרס ל”חוטא” ולהעמיס מעמסה נוספת על תובעת שנדרשה להגיש תביעה במדינת ישראל לאחר שהמסמכים נשוא המחלוקת הוברחו מגרמניה מאחורי גבה של אמילי שינדלר ובאותו יום בו ניתן לטובת אמילי שינדלר צו לתפיסת המסמכים על ידי בית המשפט הגרמני.

לדעתי, בית המשפט העליון, בכל הכבוד, שגה כאשר התעלם לחלוטין מהעובדה  שמדינת ישראל באמצעות “יד ושם” שימשה “עיר מקלט” להברחה לא מכובדת של מסמכים ומזכרות אישיות השייכים למשפחת שינדלר מאחורי גבה של האלמנה ואולי אף, יש לומר, תוך תקיעת סכין בגבה של מי שחירפה נפשה להצלת אלפי יהודים.

“מראית פני הצדק” במקרה דנן הינה “מראה” אשר פניו של ה”ממסד” משתקף בה.

כשרשות שלטונית אחת מקבלת החלטה שיש בה כדי להנציח עוולה של רשות שלטונית אחרת תחושת הצדק מזדעזעת. בעידן המודרני שבו הרגישות לתחושת הצדק הולכת ומתפתחת ראוי לברר, אולי הגיע העת -ולו משום מראית (ומראת) פני הצדק-להפקיע מהמדינה את הסמכות לדון בתביעות כנגד מוסדותיה שלה ולחייב  דיון מסוג זה במוסדות ניטרליים בינלאומיים.

 

לקריאת כתב התביעה המקורי נגד “יד ושם

 

https://www.nym.co.il/wp-content/uploads/2017/12/42כתבתביעה

לקריאת החלטת בית המשפט העליון

https://www.nym.co.il/wp-content/uploads/2017/12/החלטה-בית-המשפט-בבקשת-רשות-ערעור.pdf

 

 

דרג את העמוד