עידן חדש בדיני הארנונה- הטלת ארנונה על חורבות ונכסים הרוסים שאינם ראויים לשימוש

מאת: עו”ד עמית גנס

סעיף 330 לפקודת העיריות קובע כי נכסים שנהרסו או שניזוקו במידה שאי אפשר לשבת בהם ולא יושבים בהם, או בשפה פשוטה – נכסים שאינם ראויים לשימוש ושאכן אין עושים בהם כל שימוש- הינם נכסים הפטורים מארנונה.

החידוש בסעיף 330 לפקודה אינו עצם מתן הפטור, שכן נכס לא ראוי לשימוש אינו בר חיוב בארנונה וראוי להיות פטור מארנונה שכל מהותה ועניינה הטלת מס על המשתמש בנכס בנוי. החידוש בסעיף 330 נעוץ בחובת ההודעה לעירייה על מצבו החדש של הנכס והיותו נכס לא ראוי לשימוש.

עד ליום 2.8.12, נכס שנחשב לא ראוי לשימוש בהתאם לסעיף 330 לפקודה, נהנה מפטור מוחלט שאינו מוגבל בזמן וכל עוד לא השתנה מצבו הפיזי של הנכס.

ביום 2.8.12 פורסם תיקון לסעיף 330 לפקודת העיריות[1] (להלן “התיקון”) אשר טרף את הקלפים והטיל נטל ארנונה נוסף על בעלי נכסים שאינם ראויים לשימוש.

במסגרת התיקון נקבע, כי הפטור שבעבר כאמור היה מוחלט וקבוע, הפך מוגבל באופן שבו תחילה תינתן תקופת פטור ראשונה למשך תקופה של 3 שנים (החל מיום התחילה של החוק – 1.1.13), לאחריה יחויב הנכס במשך 5 השנים הבאות בארנונה בהתאם לתעריף המזערי הקבוע בתקנות ההסדרים במשק המדינה משנת 2007.

לאחר תקופת 5 השנים בהן הנכס יחויב כאמור בהתאם לתעריף המזערי, ובמידה והנכס עדיין הרוס או ניזוק באופן המזכה אותו במתן הפטור, על המחזיק בנכס למסור הודעה על כך בכתב לרשות המקומית, לאחריה לא יהיה חייב בארנונה נוספת בעבור הנכס. יצוין, כי התקופות יספרו ברציפות או במצטבר.

עוד נקבע במסגרת התיקון, כי באשר לנכסים אשר היו פטורים מארנונה במשך 12 שנים שקדמו ליום התחילה של החוק (1.1.13) תקופת הפטור הראשונה תהיה לתקופה של שנתיים בלבד.

למעשה, התיקון לסעיף 330 לפקודה הטיל מס ארנונה חדש שלא היה קיים קודם לכן על נכסים הרוסים שאינם ראויים לשימוש.

תיקון זה התקבל בלחצם המתמשך של לובי הרשויות המקומיות שבמשך שנים ניסו לגרום לביטול הפטור לנכסים לא ראויים לשימוש. גם הצעת החוק שעל בסיסה התקבל התיקון הייתה הצעה דרקונית שביקשה להגביל את הפטור לשלוש שנים ולאחר מכן לחייב בתעריף מלא.

מעבר ללחצם הידוע של  הרשויות להגדיל את בסיס המס, ניתן להסביר את הרציונל שהנחה את המחוקק לצמצום משמעותי של הפטור לנכסים הרוסים בשני אופנים. האופן האחד-ברצון לתמרץ בעלי נכסים שאינם ראויים לשימוש לשפץ ולהשמיש את נכסיהם על מנת שניתן יהיה להפכם לברי שימוש ולברי חיוב בארנונה. זוהי מטרה ציבורית-שלטונית המבקשת, באמצעות הטלת מס, להשיג תכליות ציבוריות של עידוד שיפוץ והשמשת נכסים הרוסים.

האופן השני נעוץ בתכלית הטלת מס הארנונה. מס הארנונה נועד לממן את השירותים העירוניים הניתנים על ידי הרשות המקומית. על פי רציונל זה, בעלי נכס הרוס צריך להשתתף, לפחות באופן מסוים, במימון השירותים העירוניים על אף שבהעדר שימוש הוא לא צורך את מלוא השירותים.

כך או כך, ברור שמדובר בחקיקה עוקפת פסיקת בית המשפט אשר קבע לא אחת כי הטלת ארנונה על נכסים לא ראויים לשימוש הינה בבחינת הטלת מס חדש. כך, למשל, נקבע על ידי בית המשפט העליון בפרשת המגרש המוצלח[2], , כי אין לבדוק כתנאי למתן הפטור לפי סעיף 330 לפקודת העיריות אם קיימת כדאיות כלכלית “אובייקטיבית” או עלות “סבירה” בהפיכת הנכס לנכס ראוי לשימוש וכי די בכך שהנכס אינו ראוי לשימוש ואין משתמשים בו בפועל כדי לקבל את הפטור.  

בית המשפט דחה את עמדת הרשות המקומית אשר הכירה בנכס לא ראוי לשימוש רק אם עלות השמשתו אינה עולה או אינה סבירה ביחס לשוויו ( “מבחן הכדאיות הכלכלית”) בנימוק שהטלת ארנונה על נכס לא ראוי לשימוש, גם אם עלות השמשתו לא עולה כדי שוויו, הינה פעולה של הטלת מס ללא סמכות חוקית. העדר החוקיות עולה גם כדי פגיעה לא חוקתית בקניין לפי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ולפיכך הוא לא חוקתי ופוגע בחופש האישי של הנישום ובקניינו.

בעידן שבו ההגנה החוקתית על חופש הקניין מקבלת מקום של כבוד, שאלת חוקתיותו של תיקון 330 לפקודה ועד כמה הוא מידתי הינה שאלה הראויה להישאל. פנים רבות לשאלה זו, אם כי ברור כי אם ייקבע בעתיד כי התיקון אינו חוקתי הרי שההגנה על חופש הקניין תהפוך מהלכה למעשה.

גם יישום התיקון על כל נכס ונכס מעלה שאלות רבות של פרשנות ומשפט באופן שיש בו כדי להשפיע הן על חיוב בעלי נכסים הרוסים בארנונה והן על שיעור החיוב.

לאור האמור לעיל, בהתחשב בבעייתיות ובחוסר הבהירות הנובעים מהתיקון ומאופן יישומו ונוכח העובדה ששנת 2016 היא שנת המס שבה תחל הגבייה העיקרית מצד הרשויות (לאחר תום 3 השנים שנספרו מיום התחילה של החוק), ראוי  לכל הנישומים הרלוונטיים לעניין זה להיערך מבעוד מועד להגנה על זכותם וטענתם שלא לשלם ארנונה בגין נכס שאינו ראוי לשימוש ושאינו מפיק עבורם כל תועלת.


 

[1] חוק לתיקון פקודת העיריות (מס’ 131), התשע”ב–2012

[2] בר”ם 5711/06 המגרש המוצלח נ’ עיריית ת”א

דרג את העמוד