היטלי מים וביוב

הפעילות בתחום משק המים והביוב ברשויות המקומיות, לפני הרפורמה, הושפעה במידה רבה מסדרי העדיפויות של השלטון המקומי והסטת משאבים שנגבו לשם הקמה וחידוש של תשתיות לצורכי כיסוי גירעונות ותקציב שוטף. כתוצאה מכך, משק המים והביוב סבל מרמת תחזוקה לקויה הגורמת לפחת מים גבוה, לזיהומים סביבתיים ולפגיעה ברמת השירות לאזרח.
הרפורמה שהחלה בשנת 2001 נועדה להפקיע את הטיפול במשק המים והביוב מהרשויות המקומיות, הפרטתם והעברתם לניהולם של תאגידים מקצועיים .
העיקרון החשוב ביותר ברפורמה הינו קביעת תעריף אחיד לצרכן לפי עקרון העלות המוכרת. לפי עיקרון זה, התעריפים ייקבעו לפי העלות הריאלית של אספקת שירותי המים והביוב וייקבע תעריף אחיד, קרי, כלל הצרכנים ישלמו תעריף אחיד בכל הארץ. כדי לגשר בין שני עקרונות סותרים לכאורה (מצד אחד – התעריף של כל תאגיד אמור להקבע על פי עלויותיו – דבר היוצר תעריף שונה תלוי תאגיד, ומצד שני תעריף אחיד וזהה לכל צרכני המים בארץ) נקבע כי כל תאגיד ישלם למקורות תעריף שונה בעד המים באופן שהעלות לתאגיד בתוספת התשלום למקורות יסתכמו תמיד לתעריף האחיד.
אם בעבר חוייבו הצרכנים בתשלומים שוטפים עבור שירותי המים והביוב ותשלום חד פעמי (היטלים) עבור הקמה ראשונית של תשתיות המים והביוב, הרי שבאה הרפורמה, ביטלה את התשלומים החד פעמיים וקבעה משטר חיובים חדש לפיו הצרכנים יחוייבו בתעריף שוטף אחיד למים וביוב אשר יכלול בתשלום התקופתי גם את התמורה שהייתה גלומה בתשלומים החד פעמיים (ההיטלים).
במדינת ישראל כמו במדינת ישראל, למעלה מעשור מתחילת הרפורמה, ביטול התשלומים ההוניים החד פעמיים ומימון העלות ההונית במסגרת התעריף האחיד השוטף הינו להלכה ולא למעשה, שכן, בפועל, התאגידים גובים גם היטלי ביוב ומים מכח הוראות מעבר זמניות המתחדשות מעת לעת.

להרחבת התמונה למבקשים להעמיק , נפרט את מרכיבי עלות שירותי ההון בתעריף לצרכן כפי שנקבעו בכללים. התעריף נקבע לפי העלויות הנורמטיביות ברכיבי התפעול, ההון והאחזקה בתוספת רווח סביר ועלות המים.

מרכיבי עלות שירותי ההון- עלות זו מתבססת על ערך הכינון של הנכסים שהועברו לתאגיד מהעירייה. הפחת המוכר בתעריף לתשתיות המים והביוב נקבע על 30 שנה. שיעור התשואה המוכר של ההון העצמי בגין ערך הנכסים המופחת הינו 7%, הריבית המוכרת על” ההון הזר” הינה 6% והמנוף הפיננסי הנורמטיבי הינו 40:60. למעשה, 40% מערך הכינון המופחת של הנכסים המועברים מוכר למעשה כהכרה תעריפית בעלות הון נורמטיבית, והיתרה – כהון מניות. ובמילים אחרות: 40% משווי הנכסים נחשב כ”הון זר” עליו מחושבת תשואה של 6% ו- 60% משווי הנכסים נחשבים כהון עצמי כנגדם מקבלת הרשות מניות בתאגיד. מכפלת התשואה שנקבעה בשווי 40% מערך הנכסים שהועברו מהווה את מרכיב התשואה על ההון הזר בתעריף לצרכן. למעשה, הצרכנים יחוייבו לשלם מרכיב זה כריבית עד עולם על פני השנים הבאות במסגרת התעריף לצרכן. ( בשנת 2012, מרכיב זה היווה כ-3.5% מהתעריף הנמוך וכ-2.2% מהתעריף הגבוה לצרכן).

דרג את העמוד