במחלוקת בין המדינה לעירייה בשאלה מי נחשב כ”מחזיק” בתחנות “טיפות החלב” נקבע שלמדינה מירב הזיקות לנכס ועל כן תהיה חייבת בתשלום ארנונה בגינן.

רע”א  לקריאת פסק הדין/03 מדינת ישראל-משרד הבריאות נ’ עיריית ראשון לציון

בית המשפט העליון קבע, כי מדינת ישראל היא בעלת הזיקה הממשית הקרובה ביותר ל”טיפות החלב” המנוהלות על ידה על פי חוק ולכן המדינה תחשב ל”מחזיק” החייב בארנונה בגין נכסים אילו. במקרים בהם יותר ממחזיק אחד פוטנציאלי בנכס – בכדי להכריע מי הוא ה”מחזיק” החייב בארנונה,  יש לבחון מי מקיים את מירב הזיקות הרלבנטיות לנכס. במקרה זה גם לעירייה זיקה לנכס מפני שהיא בעלת הנכסים, מתחזקת אותם ומפקחת על פעילות המדינה בהם.יש להחיל על המדינה את מבחן “הזיקה הקרובה ביותר לנכס” שהוחל בפסיקה לגבי כלל נישומי הארנונה. אין מדובר במבחן טכני-כמותי אלא בניתוח מהותי של הזיקות אשר במסגרתו יש ליתן משקל יתר לאותן זיקות המשקפות שימוש בנכס והנאה משירותי הרשות הלכה למעשה.היחסים בין העירייה למדינה לגבי הפעלת טיפות החלב הוסדרו בזיכרון דברים רב שנים. אפילו ניתן היה למצוא בזיכרון הדברים אחיזה לטענת המדינה כי הרשויות המקומיות ויתרו בו על חיובה בארנונה, אין דרך לאכוף ויתור זה על העירייה נוכח עקרון שלטון החוק שאינו מאפשר לרשות מקומית ליתן פטור מחיובי ארנונה אלא על פי חוק. למדינה זיקה ממשית לתחנות כמי שעושה בהן שימוש לצורך מתן שירותי רפואה מונעת לציבור התושבים בראשון לציון. מדובר בשירותים שהמדינה מחויבת על פי חוק לתיתם וחובה זו מעוגנת כיום בהוראת סעיף 69(א1) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי ובסעיף 1(1) לתוספת השלישית של החוק, הכולל בגדר שירותי רפואה מונעת. אין בעובדה שלעירייה אינטרס מובהק בהפעלת שירותים ציבוריים בתחומה ועל פי רוב בנכסים שבבעלותה, כדי להופכה ב”מחזיק” בכל אותם נכסים ולמעשה לפטור אותם מארנונה.

לקריאת פסק הדין

 

דרג את העמוד