ההצדקה לחיוב תושבים באגרות עירוניות בנוסף למס הארנונה

בכל דיון הנוגע לחיובים באגרות עירוניות עולה ונשאלת השאלה הנוגעת להצדקה החוקית והציבורית לחייב באגרה עירונית בנוסף לחיובים הנגבים כמיסי ארנונה: האם רשאית הרשות המקומית, ובאיזה היקף, לחייב באגרות עירוניות שונות מעבר למיסי הארנונה הנגבים על ידה על פי חוק?

שאל את עורך הדין בנושא:





בכל דיון הנוגע לחיובים באגרות עירוניות עולה ונשאלת השאלה הנוגעת להצדקה החוקית והציבורית לחייב באגרה עירונית בנוסף לחיובים הנגבים כמיסי ארנונה: האם רשאית הרשות המקומית, ובאיזה היקף, לחייב באגרות עירוניות שונות מעבר למיסי הארנונה הנגבים על ידה על פי חוק?

דוח מבקר המדינה על השלטון המקומי לשנים 2011-2012 מבקר בחריפות את העדר הגדרת “סל שירותים” נורמטיבי בסיסי ברשויות המקומיות. המלצות של ועדות שונות בנושא (ועדת זנבר-1981, ועדת סוארי- 1993, ועדת גדיש- 2000) כמו גם חברות מחקר שנשכרו על ידי משרד הפנים בשנת 2011, לא הסדירו את סל השירותים הנורמטיבי שרשות מקומית חייבת לספק ללא עלות נוספת לאזרח.
בהעדר הגדרה נורמטיבית, קיימים אגרות שונות המוטלות על האזרח בנסיבות שונות, הן על ידי רשויות מקומיות והן על ידי רשויות ציבוריות אחרות.
במציאות הקיימת במדינת ישראל של המאה העשרים ואחת, יהא זה תמים להניח כי כל אגרה הנדרשת על ידי רשות ציבורית מבוססת תמיד על אדנים של חוקיות ושל סבירות. בשורה של פסקי דין והחלטות נמצאו ליקויים שונים באגרות השונות הנדרשות על ידי הרשויות כמו אגרות אשפה, אגרות שילוט, קרן חנייה וכיוצ”ב.

המצוקה התקציבית המתמשכת מעודדת רשויות שונות למצוא דרכים יצירתיות, לעיתים תוך ניצול ציני של הוראות חוק אנכרוניסטיות, לשם הגדלת הקופה הציבורית. הגדלת הנטל על התושבים עלול להפר את האיזונים שנקבעו במשך שנים בין סמכויות השלטון המרכזי לסמכויות שלטון המקומי , עלולות להיות לכך השלכות מאקרו-כלכליות נרחבות אשר לעיתים רבות עומדות בסתירה למדיניות הכלכלית של הממשלה כפי שאושרה על-ידי הכנסת.
גם אם חיוב כספי של רשות ציבורית נראה על פניו מופרך או בלתי הגיוני בעליל, לעורך הדין הממוצע אין את הכלים להתמודד באפקטיביות עם חיוב שכזה ללא שליטה מוחלטת בשפת הבירוקרטיה של השלטון המקומי.