סעיף 119א לפקודת מס הכנסה מאפשר לרשויות המס לגבות מבעלי השליטה בחברות את חובות המס של החברה, וזאת מתוך הנחה שבעלי השליטה הבריחו את נכסי החברה, במטרה לחמוק מתשלום מיסי חובה.
למעשה, הסעיף מייצר הרמת מסך סטוטוטרית – היינו – תוצאת הפעלת הסעיף הינה – הרמת מסך כלפי בעלי השליטה בחברות- לצורך גביית מסים מהם – באופן אישי, וזאת להבדיל מהרמת המסך שלפי סעיף 6 לחוק החברות – הרמת מסך אשר בכדי לקיימה נדרש הליך משפטי ארוך ומורכב אשר בסופו – לאחר שהוכח כי בעל השליטה בחברה פעל שלא בתום לב ותוך כוונת זדון בכדי להבריח נכסיה אליו – יש לרדת לכיסו באופן אישי.
סעיף 119א לפקודת מס הכנסה מקים חזקה ולפיה – בעלי שליטה בחברה הבריחו את נכסיה במטרה לחמוק מתשלום מס, ועל הנישום להוכיח אחרת. אין ספק כי מדובר בסעיף המקל עם רשויות המס, והמכביד, ומקשה עד מאד, על הנישום.
החל משנת 2004, בעקבות תיקון לחוק ההסדרים – הוא סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים – רשויות מקומיות יכולות לרדת לכיסם הפרטי של בעלי שליטה בחברות – מקום בו החברה חדלה לפעול והותירה אחריה חובות ארנונה – וזאת מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים.
להלן נוסחו של סעיף 119א לפקודת מס הכנסה: יש להשית את תשומת הלב לכך שבעוד שחייבי מס כפופים לסעיף 119א על כל סעיפי המשנה שלו, הרי שחייבי ארנונה כפופים אך ורק לסעיף משנה (א) של סעיף 119א לפקודת מס הכנסה:
גביית מס בנסיבות מיוחדות ( תיקון מס’ 32) תשל”ח -1978 ( תיקון מס’ 88) ( תיקון מס’ 88) תשנ”ב – 1992
(תיקון מס’ 134) תשס”ג- 2003
119א. (א) (1) היה לחבר-בני-אדם חוב מס ונתפרק או העביר את נכסיו ללא תמורה או בתמורה חלקית בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו ממי שקיבל את הנכסים בנסיבות כאמור.
(תיקון מס’ 134) תשס”ג- 2003
(2) היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא העביר את פעילותו לחבר בני אדם אחר, שיש בו, במישרין או בעקיפין, אותם בעלי שליטה או קרוביהם (בפסקה זו – החבר האחר), בלא תמורה או בתמורה חלקית, בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו מהחבר האחר.
(3) בלי לגרוע מהוראות פסקאות (1) ו-(2), היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה.
תיקון מס’ 88)תשנ”ב-1992(תיקון מס’ 134) תשס”ג-2003
(ב) היה ליחיד חוב מס סופי לשנת מס פלונית והוא העביר את נכסיו ללא תמורה או בתמורה חלקית לקרובו או לחברה שהוא בעל שליטה בה, בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהוא חייב בו ממי שקיבל את הנכסים בנסיבות כאמור, כל עוד לא עברו שלוש שנים מתום שנת המס שבה היה חוב המס לסופי, או שבה הועברו הנכסים, לפי המאוחר.
(תיקון מס’ 88)תשנ”ב-1992(תיקון מס’ 134) תשס”ג-2003
(ג) לא יגבו ממי שקיבל את הנכסים או הפעילות לפי סעיף קטן (א) או (ב) יותר משווי הנכסים או הפעילות שקיבל ללא תמורה או מההפרש שבין התמורה החלקית ששילם לבין שווי הנכסים או הפעילות, ואם שילם מס בקשר להעברת נכסים או פעילות כאמור – לא יותר מהשווי או מההפרש כאמור פחות סכום המס ששילם.
תיקון מס’ 134) תשס”ג-2003(תיקון מס’ 141) תשס”ה-2004
(ג1) הורשע מנהל בחבר בני אדם, שהוא בעל שליטה באותו חבר, בשל אי העברת מס שנוכה, לפי סעיפים 219 או 224א, ולא ניתן עוד לערער על הרשעתו, ניתן לגבות ממנו את המס שנוכה כאמור ולא הועבר לפקיד השומה.
(תיקון מס’ 134) תשס”ג-2003
(ג2) נקבעה לחבר בני אדם שומה בשל מעשה מהמעשים המפורטים בסעיף 220 וערעור החבר על השומה נדחה על ידי בית המשפט בפסק דין שאינו ניתן עוד לערעור או שלא הוגש ערעור לבית המשפט, ניתן לגבות את חוב המס שלא שולם על ידי החבר גם ממי שהיה בעל תפקיד באותו חבר בעת ביצוע מעשה כאמור, אם יש בידי פקיד השומה ראיות לכאורה להוכיח שהמעשה נעשה בידיעתו של בעל התפקיד, אלא אם כן הוכיח אותו בעל תפקיד שהוא נקט את כל האמצעים הסבירים להבטחת מניעת המעשה.
(תיקון מס’ 88) תשנ”ב-1992
(ד) בסעיף זה –
“חוב מס” – כמשמעותו בסעיף 195א, למעט חוב מקדמות;
“חוב מס סופי” – חוב מס שאין לגביו עוד זכות להשגה, לערר או לערעור;
(תיקון מס’ 147) תשס”ה-2005
“קרוב” – כהגדרתו בסעיף 88;
“בעל שליטה” – מי שהוא, לבדו או יחד עם קרובו, מחזיק לפחות בעשרים וחמישה אחוזים בזכות מהזכויות המנויות בהגדרת “בעל שליטה” שבסעיף 32(9)(א);
(תיקון מס’ 134) תשס”ג-2003
“בעל תפקיד” – מנהל פעיל, שותף או בעל שליטה.
(תיקון מס’ 88) תשנ”ב-1992
(ה) על גביית סכומים לפי סעיף זה תחול פקודת המסים (גביה).
(תיקון מס’ 88) תשנ”ב-1992(תיקון מס’ 134) תשס”ג-2003(תיקון מס’ 142) תשס”ה-2004
(ו) על החלטה לגבות חוב מס לפי סעיף זה ניתן להשיג לפני המנהל תוך 21 ימים מיום שנמסרה הודעה עליה. על החלטת המנהל לפי סעיף קטן זה ניתן לערער לפני בית המשפט המחוזי, בתוך 30 ימים מיום שנמסרה ההחלטה.