מאת: ענבל בר-און, עו”ד; יאיר ממן, עו”ד
סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים קובע כי ניתן לגבות חובות ארנונה מבעלי שליטה בחברה שחדלה לפעול (עקב פירוק, לדוגמא), וזאת כחריג לכלל ולפיו – חובותיה של חברה בע”מ תיגבנה מן החברה עצמה, ולא מבעלי השליטה שלה, וזאת ככל שלא בוצע הליך של הרמת מסך.
הסעיף נכנס לתוקף החל מיום 1.1.2004, וזוהי לשונו:
“על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל”ב-1972 (בסעיף זה – עסק), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים;”
ירידה לכיסם הפרטי של בעלי שליטה בחברות החבות במס – מעתה גם לעניין חובות ארנונה
כפי שניתן ללמוד מנוסחו של סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, הסעיף נוטל את סעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, אשר קובעת שניתן לגבות חובות מס מבעלי שליטה בחברות, וזאת בלא להזקק להליך של הרמת מסך, ומחיל אותו, בשינויים המתחייבים, על חובות ארנונה. סעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, אם כן, רלוונטי גם לבעלי שליטה בחברה אשר החברה שבבעלותם שכרה נכסים, והותירה אחריה חובות ארנונה. מכוח סעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, ניתן לגבות חובות מס (והחל משנת 2004, בעקבות סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים – גם חובות ארנונה), מבעלי שליטה בחברות, בהינתן התנאים החילופיים הבאים:
“(1) היה לחבר בני אדם חוב מס ונתפרק או העביר את נכסיו ללא תמורה או בתמורה חלקית בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו ממי שיקבל את הנכסים בנסיבות כאמור.
(2) היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא העביר את פעילותו לחבר בני אדם אחר, שיש בו, במישרין או בעקיפין, אותם בעלי שליטה או קרוביהם (בפסקה זו – החבר האחר), בלא תמורה או בתמורה חלקית, בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו מהחבר האחר.
(3) מבלי לגרוע מהוראות פסקאות (1) ו- (2), היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס כאמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה”.
דיונים רבים בפסיקה
מכל שלושת סעיפי משנה אלו, סעיף המשנה הנדון ביותר בפסיקה הינו סעיף 119א(א)(3)- בניגוד לשני סעיפי המשנה הראשונים, העוסקים בהברחת נכסים אמיתית – הרי שסעיף המשנה השלישי, סעיף 119א(א)(3) – עוסק בחזקה של הברחת נכסים על ידי בעלי השליטה – מן החברה- היינו – לשיטת הסעיף, יראו את בעל השליטה כמי שהבריח נכסים – אלא אם כן הוכיח בעל השליטה אחרת.
זהו הסעיף הנדון ביותר בפסיקה, מן הטעם הפשוט, ולפיו, שבכדי לפעול לגביית מיסים (בין ‘רגילים’ ובין – ארנונה עירונית), מכוח סעיפים 119א(א)(1) ו 119א(א)(2), על רשות המס, או על הרשות המקומית, בהתאם לסוג המס (ארנונה או מס אחר) – להוכיח כי בעלי השליטה בחברה הבריחו נכסים – בין אם לצד שלישי ובין אם לתאגיד אחר.
הקלה עם רשויות המס והחמרה עם הנישום
סעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה, הינו הסעיף אשר מקל – מכל שאר הסעיפים – על רשויות המס או על הרשויות המקומיות לפעול כנגד מי שלשיטתן חב להן במס, בין אם מס ארנונה ובין אם מס אחר; לפי סעיף זה, על הנישום – בעל השליטה בחברה שחדלה לפעול, להוכיח כי לא הבריח נכסים – רשויות המס מצידן, נוקטות הליכי גבייה, ואילו הנישומים הם אלו שנדרשים להוכיח כי “אין להם אחות” (היינו, שלא הבריחו נכסים).
לפיכך, מרבה הרשות המקומית להגיש תביעות כנגד בעלי שליטה בחברות מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים המפנה בתורו לסעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה, ויוצא שסעיף זה זכה לתילי תילים של דיונים בפסיקה, וכל מילה ומשפט שלו זכו לפרשנויות, כמספר השופטים אשר ישבו על המדוכה בדונם בסעיף חוק זה:
“מהם” – מן הנכסים או מבעלי השליטה?
אחת השאלות אשר נדונות בתדירות גבוהה בפסיקה, הינה השאלה – למה התכוון המחוקק כאשר קבע, במסגרת הסעיף כי “ניתן לגבות מהם את חוב המס”- כאמור, הסעיף מייחס לבעלי שליטה בחברות שחדלו מפעולתן, אשמה של הברחת נכסי החברה לצורך השתמטות מתשלום מיסים בכלל, לרבות מיסי ארנונה, והשאלה אשר עלתה בפסיקה הייתה, האם במילה “מהם” מתכוון המחוקק כי ניתן לגבות מן הנכסים שהוברחו את חוב המס, או שמא, במילה “מהם” מתכוון המחוקק לכך שניתן לגבות מבעלי השליטה אשר להם מיוחסת הברחת הנכסים, את חובות המס.
בניגוד לשאלות אחרות אשר נתעוררו בפסיקה באשר לפרשנות סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים ובאשר לפרשנות סעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, אשר ביחס אליהן לא הייתה אחידות דעים באשר לפרשנות היסודות השונים של הסעיף, ביחס לשאלה שהצגנו דלעיל, באשר לכוונת המחוקק במונח “מהם”, קיימת בפסיקה, למרבה ההפתעה, אחידות דעים, ולפיה, כשהמחוקק קובע שניתן לגבות “מהם”– הוא מתכוון לבעלי השליטה של החברה, אשר להם מיוחסת חזקת הברחת הנכסים, ולא לנכסים שהוברחו (אם הוברחו), עצמם.
פניה להיסטוריה של סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים
בעניין בשא (ראשל”צ) 4597/05 פנסו שלמה נ’ עיריית חולון, פורסם בנבו (2006) מעגן בית המשפט את הסברו, מדוע הפרשנות הנכונה היא כי ניתן לגבות את חובות הארנונה “מהם” – היינו – מבעלי השליטה החברה – לאור ההיסטוריה החקיקתית של החוק. וכך בית המשפט קובע:
עיון בדברי ההסבר להצעת החוק לתיקון סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים (הצעות חוק – הממשלה מס’ 64 מיום 3.11.2003) מגלה כי הצעת החוק היתה לגבות את הארנונה העסקית אשר לא שולמה ע”י חברה – דווקא מבעלי הנכס אשר בגינו הארנונה לא שולמה. הצעה זו לא התקבלה על דעתו של המחוקק כמות שהיא, ולבסוף המחוקק בחר בפתרון שונה, זה המעוגן היום בסעיף 8(ג).
ואולם, בדברי ההסבר נומקה תכלית החקיקה העומדת ביסוד סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, נימוק שניתן להסתייע גם לחקיקה הנידונה, אף אם הפיתרון שהתקבל שונה מהנוסח שהוצע. נאמר שם כי השינוי בחקיקה מוצע כדי: “למנוע מצבים בהם בעלי עסקים המחזיקים בנכסים מושכרים מפסיקים את פעילותם בנכס ואינם משלמים את הארנונה בשלו.”
הנה אם כן, פרשנות זו נסמכת על המצב שקדם לחקיקת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, ואשר במסגרתו – חברות שכרו נכסים על שם החברה, ולאחר התפרקותן, לא היה ממי לגבות את דמי הארנונה, וממצב דברים זה אשר קדם לחקיקת החוק, ניתן להסיק כי המחוקק נתכוון לגבות את חובות הארנונה מבעלי השליטה בחברה, ולא מן הנכסים אשר הם הבריחו (אם הבריחו, ככל שנושא זה יתברר בבית המשפט).
פרשנות זו נתקבלה על דעת מרבית בתי המשפט אשר דנו בנושא (ראו למשל תט (אש’) 41655-09-11 ישראל גרוס נ’ עיריית אשקלון, פורסם בנבו (2011), תאמ (ראשל”צ) 28511-02-12 עירית ראשון לציון נ’ ארז בוגנים, פורסם בנבו (2014) ו עתמ (ת”א) 1311/07 רובינשטיין צבי נ’ עיריית רעננה, פורסם בנבו (2007));
אין חולק, שמצב דברים פרשני זה מרע עם הנישום שהוא בעל שליטה בחברה שחדלה מפעילותה, ואשר חשוף, בחלוף שנים מפירוק החברה, לחיוב אישי בחובות הארנונה שלה;
אמנם ירידה לכיסם הפרטי של בעלי השליטה – אך במגבלות
פסקי דין מסוימים סייגו תוצאה קשה זו לבעלי שליטה בחברות שחדלו לפעול, בקובעם, כי ניתן לגבות באופן אישי את חובות הארנונה מבעלי השליטה בחברה, אולם, אך ורק עד לגובה הנכסים אשר הברחתם מיוחסת לבעלי השליטה. ברם, מגמה זו בפסיקה אינה חד משמעית, ובשאלה זו הפסיקה חלוקה. ישנן עמדות בפסיקה אשר קובעות כי מרגע שנקבע שניתן להרים את המסך, הרמת המסך מורמת ללא מגבלות וממילא אין רלבנטיות לשאלה מה גובה הנכסים שהוברחו על ידי בעלי השליטה, יש לגבות מאותם בעלי השליטה בחברות שחדלו לפעול, את מלוא חוב הארנונה.
התוצאה של הרמת המסך הסטטוטורית ללא קשר לשווי הנכסים שהוברחו הינה תוצאה קשה לאור העובדה שהקביעה בדבר הברחת הנכסים מבוססת על חזקה בלבד. לטעמנו, יש להגביל את פסקי הדין שקבעו הרמת מסך מוחלטת רק למקרים בהם הברחת הנכסים הינה עובדה שהוכחה ולהימנע מלהחילה על מקרים בהם הרמת המסך נקבעה מכוח חזקה בלבד.