טענות סף במשפט המנהלי- היכן עובר הגבול?

טענות סף במשפט המנהלי- היכן עובר הגבול?

מאת: עו”ד ענבל בר און

טענות סף הינן טענות אשר יכולה הרשות להעלות, במסגרת עתירה מנהלית המופנית כלפיה, וזאת בכדי להביא לדחיית העתירה על הסף. טענות הסף יכולות להיות שיהוי, חוסר ניקיון-כפיים, או אי מיצוי הליכים. באיזו תדירות יכולה הרשות להשתמש בטענות סף מסוג אלו? שאלה זו הועלתה בעניין עתמ (ת”א) 49056-01-14 אלימאל בע”מ נ’ עיריית תל-אביב, פורסם בנבו (1.6.16).

נפסק שם, כי יש להשתמש בטענות הסף במשורה, ואין לעשות שימוש סיטונאי בטענות מסוג זה, וזאת היות, וללא ביקורת שיפוטית על החלטות מנהליות, תקופחנה זכויות הפרט. או במילות פסק הדין:

“אכן, שיקולי צדק, יעילות, אינטרס הציבור ושלטון החוק גוברים פעמים רבות על כללי הסף, עם זאת אני סבורה, כי כאשר דנים בכללי הסף, אין לשעות לטענת הרשויות לקיומם של כללי סף, המועלות כדבר שבשגרה, בהרבה מקרים, מהפה ולחוץ, ללא בסיס, כפי שנעשה במקרה שלפניי, ויש למנוע מהעותר את הביקורת השיפוטית רק במקרים חריגים”.

ואכן, לשיטת השופטת גונן, הרשויות המקומיות עושות שימוש סיטונאי בעילות הסף: באותו מקרה העלתה העירייה כנגד העותרת, חברת אלימאל, טענת חוסר ניקיון כפיים, אך ורק משום שזו האחרונה הכחישה שהחזיקה אי פעם בנכס אשר ביחס אליו הושת עליה חוב ארנונה.

השופטת אגמון גונן מוצאת כי שימוש סיטונאי בטענות סף אינו ראוי, ומקל וחומר אין זה ראוי לייחס חוסר ניקיון כפיים לעותר, אך ורק משום שזה האחרון קובל על תקפות הראיות שבידי הרשות, אך אין בידו ראייה נגדית חותכת; בייחוד כאשר – כפי שנפסק בעניין חצור נ’ פ”ש: יש קושי להוכיח עובדה שלילית כגון “מעולם לא שכרת את הנכס”.