המחלוקות בין האזרח לרשות נוגעות הן לעצם חוקיות הוראות צו הארנונה והן לטעות או שיקול דעת שגוי ביישומם של הוראות הצו על נכס ספציפי.
תהליך קביעת השומה למספר כה רב של נכסים בסבך החוקים והתקנות הקיימים טומן בחובו, על פי טיבו וטבעו, אפשרויות רבות לטעויות או לשיקול דעת שגוי בקביעת השומה.
התנגדות לשומת ארנונה בעילות הנוגעות ליסודות קובעי המס של השומה איננה תוקפת את חוקיות צו הארנונה אלא את יישומו על ידי פקיד השומה. התנגדות לשומת הארנונה בנימוק להעדר חוקיות של צו הארנונה איננה תוקפת את שיקול הדעת של מנהל הארנונה אלא את עצם מעשה החקיקה של מועצת הרשות בקביעת התעריפים והסיווגים בצו הארנונה.
“התיישנות” על פי הדין הישראלי נקבעה לתקופה של 7 שנים. ל”שיהוי”, לעומת זאת, לא תמיד נקבע תקופה מוגדרת; השאלה אם התקיים שיהוי תלויה בפרמטרים עובדתיים שונים הנדרשים להוכחה, כגון, מידת הוויתור של המשתהה, מידת ההסתמכות של הטוען לשיהוי ומידת הפגיעה בשלטון החוק, אם תתקבל טענת השיהוי.
מחלוקות כספיות בין אזרח לרשות ציבורית, על פי טיבם וטבעם, כוללים בחובם שיקולים ואיזונים עדינים העלולים לגרום- לעיתים רבות תוך תחושת אי צדק- להתעלמות מדיני ההתיישנות או במניעת דיון לגופו של עניין רק בשל שיהוי בהגשת העתירה.
על פי דיני ההתיישנות, הרשויות המקומיות אינן רשאיות להגיש תביעה משפטית בגין חובות שהתיישנו, מאידך, על פי הפרקטיקה הנוהגת, הרשויות המקומיות פועלות באופן שיטתי לגביית חובות ארנונה שהצטברו שנים רבות לפני תקופת ההתיישנות בשל הכלי המצוי בידיהם לגבייה על פי פקודת המיסים גבייה. בפסיקה נקבע כי הכלל החל על התיישנות משפטית חל באותה מידה גם על אכיפה מנהלית. בתי המשפט מאפשרים מדיניות של אכיפה לאחר תקופת ההתיישנות במקרים מסויימים התלויים בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה.
הארנונה הינה מס שנתי המוטל בתחילת שנה עבור כל השנה הבאה לטובה. ארנונה רטרואקטיבית הינה הטלת ארנונה רטרואקטיבית לשנים קודמות.
בשנים האחרונות התפשט לו נוהג בקרב הרשויות המקומיות לדרוש מנישומים- בעיקר מנישומים עסקיים – ארנונה רטרואקטיבית בנימוק ל”טעות” בשומת הארנונה או בחוסר התאמה בין הרשום בספרי העירייה למצב בפועל, או בנימוק אחר.
כעקרון, הנטייה במשפט היא להסתייג מנורמה בעלת תחולה למפרע נוכח פגיעתה בעקרונות יסוד של צדק והגינות, ביכולת ההסתמכות של האזרח, ביציבות המשפטית וכפועל יוצא גם באמון הציבור במוסדות השלטון.
למרות האמור, במדינת ישראל כמו במדינת ישראל, קיימים מקרים רבים בהם מאשרים בתי המשפט הטלת חיובים רטרואקטיביים. בפרקטיקה המשפטית הקיימת לא ניתן להגדיר מראש מתי יאשרו בתי המשפט ארנונה רטרואקטיבית ומתי לא יתנו לכך יד.
הרשויות מצידן, באמצעות עורכי הדין הפועלים בשמן, פועלות ללא לאות להצדיק את החיובים הרטרואקטיביים שהם מטילים על התושבים.
עד לראשית שנות השמונים לא היו הגבלות כלשהן על הרשויות המקומיות בקביעת שיעור הארנונה אשר היה נקבע בכל רשות על פי שיקול דעתה. הנטייה של הרשויות המקומיות להעלות את שיעור הארנונה, בעיקר על המגזר העסקי שאינו מהווה כוח אלקטורלי מקומי, הובילו לחקיקת ההקפאה שנועדה להטיל רסן על הרשויות המקומיות בקביעת שיעור הארנונה.
המשבר הכלכלי והצורך לווסת את שיעורי האינפלציה הגבוהים באותה תקופה הביא לחקיקת החוק לייצוב משק המדינה, התשמ”ה-1985, אשר הגביל את סמכות הרשויות המקומיות בקביעה והעלאה של תעריפי הארנונה. מאותה שנה ואילך, נקבעו מידי שנה, בהוראות חוק שונות, שיעורי ההעלאה המותרים במיסוי ארנונה, ונקבע כי כל חריגה מהשיעורים המותרים דורשת את אישור שר הפנים ושר האוצר.
משחוקקו דיני ההקפאה כאמור, אין הרשות המקומית יכולה לחרוג בהעלאת הארנונה מעבר לקבוע בחוק או בתקנות. האיסור משתרע הן לגבי העלאתו של התעריף גופו, הן בעקיפין בדרך של ביטול מדרגות חיוב והן בדרך של “שדרוג” הנכס בקביעת הסיווג והאזור אליו הוא משויך או בכל דרך אחרת.
כל הדרכים לעקיפת תכליתם של חוקי ההקפאה נחסמו בחוק או בפסיקת בתי המשפט. על המומחה הארנונאי להיות בקי בצווי הארנונה של הרשות המקומית החל משנת 1985, שיעורי ההעלאה הרלוונטיים לכל נכס המותרים מידי שנה והחלטות בתי המשפט המגוונות שהתקבלו כתוצאה מדיון בסוגיות הקשורות לתחום זה, והן רבות.
רשות מקומית הינה בראש ובראשונה רשות מנהלית המחויבת לעמוד בכללי המשפט המנהלי. בהתאם לכך, על החלטות הרשות לעמוד בסטנדרטים של הגינות, סבירות ושוויון.
כאשר אנו מדברים על סבירות או שוויון, אנו מניחים שהרשות פועלת על פי הסמכות שניתנה לה בחוק, בתום-לב, שקלה את השיקולים הרלוונטיים (ללא שיקולים זרים ולא בשרירותיות) ולמרות זאת קיימת עילה מנהלית לביטול החלטתה. כך, למשל, ייתכן שתעריף מסויים בצו הארנונה שהתקבל כחוק ובתום לב, נגוע בחוסר סבירות קיצוני באופן המחייב את ביטולו בשל האפליה שהוא עלו ליצור בין נישומים שונים באותה רשות או אף ברשויות שונות.
הוכחת חוסר סבירות דורשת מומחיות ארנונאית מקיפה ומעמיקה בעלת היכרות ויכולת ניתוח של מידע מגוון, המביאה בחשבון הן את התמונה הכללית והן את הפרטים והניואנסים. חוסר סבירות יכול להתקיים בהשוואה לתעריפים אחרים באותה רשות, בהשוואה לרשויות סמוכות, לרשויות בעלות דירוג סוציואקונומי דומה והרשימה ארוכה. עתירה בעילה של חוסר סבירות מלווה בדרך כלל בחוות דעת המוכיחה את חוסר הסבירות או האפליה בנתונים ובמספרים.
בכל דיון הנוגע לחיובים באגרות עירוניות עולה ונשאלת השאלה הנוגעת להצדקה החוקית והציבורית לחייב באגרה עירונית בנוסף לחיובים הנגבים כמיסי ארנונה: האם רשאית הרשות המקומית, ובאיזה היקף, לחייב באגרות עירוניות שונות מעבר למיסי הארנונה הנגבים על ידה על פי חוק? המשך קריאה >>