השיקולים בבקשות רשות ערעור על החלטה לאשר תובענה כתובענה ייצוגית

בר”מ 1572/11 ויצו נ’ מיתב- מים תיעול וביוב בע”מ

המ”ש המחוזי אישר לויצו לנהל תובענה ייצוגית נגד תאגיד המים והביוב “מיתב”, בעילה של הוספה שלא כדין של רכיב מע”מ לאגרת הביוב שגבה התאגיד (מבעלי נכסים שאינם משמשים למגורים), אך הורה על צמצום הקבוצה המיוצגת ל”כל הנכסים ששילמו למיתב אגרת ביוב בתוספת מע”מ ולא הזדכו על רכיב המע”מ”. זאת, מכיוון שלבעלי הנכסים שהזדכו על רכיב המע”מ לא נגרם נזק. “מיתב” ביקשה לערער על עצם אישור התובענה הייצוגית, ואילו ויצו ביקשה לערער על ההחלטה לצמצם את הקבוצה המיוצגת. ביהמ”ש העליון דחה את שתי הבקשות בקובעו כי בעת דיון בבקשה לערער על אישור תובענה ייצוגית, יש מקום מרכזי לשיקולי יעילות ההליך. את טענותיה של מיתב כנגד החלטתו של ביהמ”ש המחוזי, יש לברר בגדר הדיון בתובענה לגופה. אשר לבקשתה של ויצו, ככלל, יש מקום להידרש לטענות בדבר גודל הקבוצה המיוצגת בשלב מוקדם, ככל שהדיון בסוגיה הכרחי להמשך ההליך. אולם במקרה דנן, צדק ביהמ”ש המחוזי כשקבע כי לבעלי הנכסים שהזדכו על רכיב המע”מ לא נגרם נזק. הרי קיזוז מס התשומות בשיעור המע”מ, הביא למצב שבו לאותם בעלי נכסים לא נגרם בפועל נזק, וזאת אף אם יוכח, במסגרת הדיון בתובענה הייצוגית, שהמע”מ נגבה שלא כדין. הליך התובענה הייצוגית יכול ממילא להעניק סעדים רק לאלו שניזוקו בפועל מהפעילות הבלתי חוקית, ולכן הבקשה נדחית.