פסקי דין – עתירות מנהליות

קול קורא לציבור הישראלי ולכל מי שטוען לזכות בעזבון של אוסקר שינדלר להגיש התנגדות או בקשה למינוי מנהל עזבון

 

בהחלטה שהתקבלה אתמול בבית המשפט העליון נקבע שאין זה “מן הצדק” להכיר בישראל בצו הירושה הרשמי הגרמני משנת 1976 שקבע שאמילי שינדלר ז”ל (חסידת אומות העולם שהצילה יחד עם בעלה אוסקר שינדלר כ 1,300 יהודים)  הינה יורשתו של בעלה, לו הייתה נשואה בנישואים קתוליים.

בית המשפט העליון שלח את היורשת,  פרופ’ אריקה רוזנברג, להוציא צו ירושה ישראלי חלף צו הירושה הגרמני, על מנת לתת הזדמנות לכל מי שעלול לטעון לזכות בעזבון של אוסקר שינדלר, “גם אם מדובר באפשרות קלושה עד כדי דמיונית” שיימצא בעולם מישהו כזה.

בית המשפט תולה החלטתו בטענתה  של “יד ושם” שהועלתה בדיון על ידי בא כוחה, עוה”ד דוד נ. שמרון, שקיימות שמועות שלאוסקר היו ילדים מחוץ לנישואין. (

כעורך דינה של  פרופסור רוזנברג אאלץ להסתפק בביקורת “כנה ואדיבה” בהתייחסות להחלטה המנומקת שתוצאתה הברורה הינה עכוב נוסף ואינסופי בבירור התביעה שהוגשה על ידי מרשתנו בשנת 2013 כנגד “יד ושם” (סעיף  255 לחוק העונשין אוסר למתוח ביקורת על בית המשפט שאינה “כנה ואדיבה”)

לטעמנו, החלטת בית המשפט, בכל הכבוד והאדיבות, הינה החלטה שגויה, הן בהיבט המשפטי והן  בהיבט ההגיוני והמוסרי עד כדי פגיעה בתחושת הצדק הטבעי, או לכל הפחות, במראית פני הצדק.

בהיבט המשפטי- ההחלטה לא עולה בקנה אחד עם החוק שאימץ את ההכרה ההאגבית, עם תכליתו והפסיקה הקיימת בנושא זה.

בהיבט המוסרי- מעבר לאבסורד בדרישה להוציא צו ירושה ישראלי לאדם שנפטר בגרמניה לפני כ- 40 שנה ואשר לאף אחד מן הדמויות אין כל זיקה לישראל (וגם אם השמועה נכונה על פי הדין הגרמני ממילא אין להם חלק בירושה ולא ברור כיצד בית משפט ישראלי ישנה זאת) אני סבור שלא היה מקום לתת פרס ל”חוטא” ולהעמיס מעמסה נוספת על תובעת שנדרשה להגיש תביעה במדינת ישראל לאחר שהמסמכים נשוא המחלוקת הוברחו מגרמניה מאחורי גבה של אמילי שינדלר ובאותו יום בו ניתן לטובת אמילי שינדלר צו לתפיסת המסמכים על ידי בית המשפט הגרמני.

לדעתי, בית המשפט העליון, בכל הכבוד, שגה כאשר התעלם לחלוטין מהעובדה  שמדינת ישראל באמצעות “יד ושם” שימשה “עיר מקלט” להברחה לא מכובדת של מסמכים ומזכרות אישיות השייכים למשפחת שינדלר מאחורי גבה של האלמנה ואולי אף, יש לומר, תוך תקיעת סכין בגבה של מי שחירפה נפשה להצלת אלפי יהודים.

“מראית פני הצדק” במקרה דנן הינה “מראה” אשר פניו של ה”ממסד” משתקף בה.

כשרשות שלטונית אחת מקבלת החלטה שיש בה כדי להנציח עוולה של רשות שלטונית אחרת תחושת הצדק מזדעזעת. בעידן המודרני שבו הרגישות לתחושת הצדק הולכת ומתפתחת ראוי לברר, אולי הגיע העת -ולו משום מראית (ומראת) פני הצדק-להפקיע מהמדינה את הסמכות לדון בתביעות כנגד מוסדותיה שלה ולחייב  דיון מסוג זה במוסדות ניטרליים בינלאומיים.

 

לקריאת כתב התביעה המקורי נגד “יד ושם

 

https://www.nym.co.il/wp-content/uploads/2017/12/42כתבתביעה

לקריאת החלטת בית המשפט העליון

https://www.nym.co.il/wp-content/uploads/2017/12/החלטה-בית-המשפט-בבקשת-רשות-ערעור.pdf

 

 

האם ניתן לתבוע את הרשויות בגין מפגעי ריח של ביוב לא תקין?

מועצה מקומית אשר התרשלה במניעת ריחות רעים – תשלם

מאת: עו”ד ענבל בר און

האם אחראית רשות מקומית למפגעי הביוב אשר בתחומה, אשר גרמו למטרדי ריח קשים וחריפים ליד בתי מגורים? ומה באשר לאחריות המשרד לאיכות הסביבה? שאלה זו נדונה בתא (חי’) 20732-11-10 סלאח חלבי נ’ מועצה מקומית דלית אל כרמל, פורסם בנבו (11.4.16).

בית המשפט פסק, באותה פרשה, כי המועצות המקומיות התרשלו בנקיטת אמצעי זהירות בנסיבות שבהן, בצינור הביוב היו נקודות עיקול רבות, מה שגרם לפליטת ריחות, וגם עומס השפכים (לרבות תעשייתיים) הגדיש את הסאה, ולפיכך על הרשות לשלם פיצויים, וזאת מכוח הוראות חוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ”ב – 1962.

 

באשר למשרד לאיכות הסביבה: כאן בית המשפט קבע הלה כי אינו חסין מכוח חוק הנזיקין האזרחיים, וכי אחריותו לפקח על מועצות מקומיות, בנושא מפגעים, קמה מכוח סעיף 5(2) לחוק למניעת מפגעים סביבתיים (תביעות אזרחיות), התשנ”ב- 1992;

 

מכוח סעיף זה, מי שפנה אל הרשות, אך זו האחרונה לא פעלה מיידית לפיקוח שיוביל לסילוק המפגע, רשאי להגיש תביעה נזיקית בתוך 60 יום מיום הודעתו לרשות.  היות, כך נפסק, והמשרד לאיכות הסביבה ביצע את הפיקוח כהלכה, לרבות ביקורים רבים, חוזרים ונשים, במקום, כמו גם מתן הנחיות, פיקוח על ביצוען, ואף הגשת כתב אישום כנגד הרשויות המפרות, לא ניתן לומר כי הפר את חובת הזהירות הקונקרטית שלו כלפי התושבים.

 

באשר לנזק: נדחתה טענת הנתבעים כאלו “על טעם ועל ריח אין להתווכח” וכאילו עסקינן בעניין סובייקטיבי (ראו עניין ת”צ 13974-07-12, אלבז נ. אסמי עוז 2000 בע”מ [פורסם בנבו] ניתן ביום 18/6/15)), אך מאידך, הסכום שביקשו התובעים, כ 200 אלף ₪, נתפס כמופרז בעיני בית המשפט, שפסק להם אך ורק 10 אלף ₪.

לא ניתן להטיל אגרת אשפה בגין פינוי אשפה סביר או בהעדר קריטריונים ברורים בחוק העזר

עת”מ 29255-03-13 מלונות דן בע”מ נ’ עיריית חיפה

עתירה מנהלית כנגד חובת פינוי עצמי של פסולת או תשלום אגרה חלף הפינוי העצמי. העתירה התקבלה ונקבע, כפי שנקבע בפסקי דין אחרים, כי פינוי וסילוק אשפה נכללת בסל המוצרים של הרשות המקומית ואין להטיל על בעלי הכנסים אגרה נוספת בגין פינוי הפסולת. בית המשפט מציין כי במקרים מסויימים ניתן לחייב בגין פינוי אשפה חריגה, אולם, יש לתקן את חוק העזר ולקבוע קריטריונים ברורים לכך.

לקריאת פסק הדין

כאשר הטענה שאותה מבקש נישום להעלות איננה נכללת בסמכויותיה של ועדת הערר, הוא יכול להעלותה אך במסגרת עתירה מנהלית.

עע”ם 5640/04 מקורות בע”מ נ’ מועצה אזורית לכיש, [פורסם בנבו] בפסקה 6 (5.9.2005))

כאשר הטענה שאותה מבקש נישום להעלות איננה נכללת בסמכויותיה של ועדת הערר, הוא יכול להעלותה אך במסגרת עתירה מנהלית.

לקריאת פסק הדין