נקבע באורח תקדימי כי ניתן להעלות טענת התיישנות כנגד הליכי גבייה מנהליים

 רע”א 187/09 נעמה נסייר נ’ עיריית נצרת עילית,

המערערת הרחיבה את שטח דירתה, אולם, כתוצאה מטעות, העירייה לא עדכנה את שומת הארנונה; לאחר 10 שנים, העירייה גילתה את הטעות, ודרשה מהמערערת את הפרשי הארנונה, החל ממועד הרחבת הדירה; משסירבה המערערת לפרוע את החוב הרטרואקטיבי, העירייה פתחה בהליכי גבייה מנהליים; המערערת העלתה שני נימוקים כנגד החיוב: ראשית, טענה כי מדובר בחיוב רטרואקטיבי אשר אין מסמכותה של העירייה להשית; שנית, החוב בגין התקופה הקודמת ל- 7 שנים התיישן, ועל כן מנועה העירייה מלחייב בגינו; בית המשפט העליון (מפי כב’ השופטת ברלינר ובהסכמתן של כב’ השופטת חיות וכב’ השופטת פרוקצ’יה) קיבל את ערעור המשיבה בחלקו, כדלקמן: באשר לטענה הראשונה, ביהמ”ש העליון, קבע כי מדובר בטעות טכנית, אשר מסמכותה של העירייה לתקנו אף באופן רטרואקטיבי; באשר לטענה השנייה, בית המשפט סקר את הפסיקות הסותרות הקיימות באשר לתחולתו של חוק ההתיישנות על הליכי גבייה מנהליים ולאחר שבחן את תכליתו של חוק ההתיישנות, קבע באופן תקדמי – כי הליך הגבייה המנהלי על ידי הרשות הינו “תביעה לקיים זכות” כמובנה בסעיף 2 לחוק ההתיישנות ולפיכך ניתן להעלות בגדרו טענת התיישנות, הגם שה”במה” בה מושמעת הטענה הינה במסגרת פנייה יזומה של הנישום לביהמ”ש;