מאמרים

תושבי רעננה נגד חישוב מס הארנונה

בחודשים האחרונים, תושבי שכונת נווה זמר יצאו למחאה נגד חישוב מס הארנונה החדש שהטילה עיריית רעננה. תושבי השכונה החדשה ברעננה זועמים על החלטת העירייה לשנות את חישוב מס הארנונה, ולהעלות אותו בכמעט 4%. על אף שהעירייה הודיעה כי היא תקים ועדה מיוחדת לחקירת העניין יחד עם גזבר העיר, התושבים אינם מרוצים וממשיכים את מאבקם. 

התושבים מאיימים בכך שהם ימשיכו את ההפגנות, יתלו שלטים ברחובות על בניינים נוספים, ואף יבטלו הוראות קבע לתשלום הארנונה. מקרה זה ומקרים נוספים ממחישים את הצורך בייעוץ משפטי מקצועי של עורך דין לענייני ארנונה, המעורה בנושא ובעל ניסיון מול רשויות מקומיות ועיריות.

עורך דין להיטלים עירוניים וארנונה יפעל במקומכם מול הרשויות, ויעניק טיפול משפטי צמוד והדוק עד הגשמת המטרות. במקרה דלהלן, ייעוץ וליווי משפטי צפוי להשוות את מס הארנונה לאזורים אחרים בעיר, תוך ביטול עליית מס הארנונה.

זקוקים לייעוץ משפטי בנושאי ארנונה?

צרו קשר עוד היום עם עורך דין נאור יאיר ממן בטלפון: 073-7690444

 

הוגשה באמצעות משרדנו תובענה ייצוגית כנגד קרסו מוטורס בגין כשלים במערכת המצמד ברכבי דאצ’יה מסוג סנדרו ולוגאן

הוגשה תובענה יצוגית בעקבות כשלים מכניים ובטיחותיים שהתגלו ברכב חדש שנרכש על ידי המבקש מהיבואנית . לטענת המבקש, קיימות בעיות ברכב המתגלות כתופעות חמורות ותקלות חוזרות ונשנות אצל לקוחות רבים, אשר הינן פועל יוצא של תפקוד לקוי של מערכות הרכב. לטענת המבקש, המשיבות יודעות, או למצער חייבות היו לדעת, על קיומן של הבעיות.

בהתאם לכך, היה עליהן לאתר את התקלות כבר בבדיקת האיכות של הרכבים וטרם הגיעו לארץ, או לכל הפחות היה עליה להימנע מלהמשיך למכור את הרכבים מיד כשנודע על הבעיות. כמו כן, היה עליה ליידע את כל בעלי הרכבים בהודעה אישית ו/או בפרסומים בתקשורת על קיומן של הבעיות, ובפרט, היה עליה לזמנם למוסכי השירות לשם טיפול מידי בבעיות עד לתיקונן המלא באמצעות אספקת מערכת חדשה תקינה, או לחלופין, להחזיר לידיה את הרכבים. או לחילופי חילופין, בהעדר פתרון לבעיה, לפצות את הלקוחות בגין המערכת הלקויה וכן לקחת אחריות ולהאריך את תקופת האחריות לשנים נוספות.

לטענת המבקש, המשיבות לא עשו דבר ממה שהיה מצופה מיבואנית ויצרן רכב. לא זו בלבד שלא עשו דבר, הם אף התנהלו בחוסר תום לב כאשר לא גילו ללקוחות את האמת הידועה להם, ניסו להטעות את הלקוחות, חזור והטעה, בהכחשה, הסתרה, הטעייה במקום להודות באמת ולקחת אחריות על המוצר שמכרו. התנהלות המשיבות גרמו למבקש ולחברי הקבוצה נזקים רבים ועוגמת נפש כמפורט בגוף הבקשה.

לקריאת התובענה הייצוגית

הפרסום ב-ynet על התביעה שהוגשה (לחצו על התמונה למעבר לכתבה המלאה):

קול קורא לציבור הישראלי ולכל מי שטוען לזכות בעזבון של אוסקר שינדלר להגיש התנגדות או בקשה למינוי מנהל עזבון

 

בהחלטה שהתקבלה אתמול בבית המשפט העליון נקבע שאין זה “מן הצדק” להכיר בישראל בצו הירושה הרשמי הגרמני משנת 1976 שקבע שאמילי שינדלר ז”ל (חסידת אומות העולם שהצילה יחד עם בעלה אוסקר שינדלר כ 1,300 יהודים)  הינה יורשתו של בעלה, לו הייתה נשואה בנישואים קתוליים.

בית המשפט העליון שלח את היורשת,  פרופ’ אריקה רוזנברג, להוציא צו ירושה ישראלי חלף צו הירושה הגרמני, על מנת לתת הזדמנות לכל מי שעלול לטעון לזכות בעזבון של אוסקר שינדלר, “גם אם מדובר באפשרות קלושה עד כדי דמיונית” שיימצא בעולם מישהו כזה.

בית המשפט תולה החלטתו בטענתה  של “יד ושם” שהועלתה בדיון על ידי בא כוחה, עוה”ד דוד נ. שמרון, שקיימות שמועות שלאוסקר היו ילדים מחוץ לנישואין. (

כעורך דינה של  פרופסור רוזנברג אאלץ להסתפק בביקורת “כנה ואדיבה” בהתייחסות להחלטה המנומקת שתוצאתה הברורה הינה עכוב נוסף ואינסופי בבירור התביעה שהוגשה על ידי מרשתנו בשנת 2013 כנגד “יד ושם” (סעיף  255 לחוק העונשין אוסר למתוח ביקורת על בית המשפט שאינה “כנה ואדיבה”)

לטעמנו, החלטת בית המשפט, בכל הכבוד והאדיבות, הינה החלטה שגויה, הן בהיבט המשפטי והן  בהיבט ההגיוני והמוסרי עד כדי פגיעה בתחושת הצדק הטבעי, או לכל הפחות, במראית פני הצדק.

בהיבט המשפטי- ההחלטה לא עולה בקנה אחד עם החוק שאימץ את ההכרה ההאגבית, עם תכליתו והפסיקה הקיימת בנושא זה.

בהיבט המוסרי- מעבר לאבסורד בדרישה להוציא צו ירושה ישראלי לאדם שנפטר בגרמניה לפני כ- 40 שנה ואשר לאף אחד מן הדמויות אין כל זיקה לישראל (וגם אם השמועה נכונה על פי הדין הגרמני ממילא אין להם חלק בירושה ולא ברור כיצד בית משפט ישראלי ישנה זאת) אני סבור שלא היה מקום לתת פרס ל”חוטא” ולהעמיס מעמסה נוספת על תובעת שנדרשה להגיש תביעה במדינת ישראל לאחר שהמסמכים נשוא המחלוקת הוברחו מגרמניה מאחורי גבה של אמילי שינדלר ובאותו יום בו ניתן לטובת אמילי שינדלר צו לתפיסת המסמכים על ידי בית המשפט הגרמני.

לדעתי, בית המשפט העליון, בכל הכבוד, שגה כאשר התעלם לחלוטין מהעובדה  שמדינת ישראל באמצעות “יד ושם” שימשה “עיר מקלט” להברחה לא מכובדת של מסמכים ומזכרות אישיות השייכים למשפחת שינדלר מאחורי גבה של האלמנה ואולי אף, יש לומר, תוך תקיעת סכין בגבה של מי שחירפה נפשה להצלת אלפי יהודים.

“מראית פני הצדק” במקרה דנן הינה “מראה” אשר פניו של ה”ממסד” משתקף בה.

כשרשות שלטונית אחת מקבלת החלטה שיש בה כדי להנציח עוולה של רשות שלטונית אחרת תחושת הצדק מזדעזעת. בעידן המודרני שבו הרגישות לתחושת הצדק הולכת ומתפתחת ראוי לברר, אולי הגיע העת -ולו משום מראית (ומראת) פני הצדק-להפקיע מהמדינה את הסמכות לדון בתביעות כנגד מוסדותיה שלה ולחייב  דיון מסוג זה במוסדות ניטרליים בינלאומיים.

 

לקריאת כתב התביעה המקורי נגד “יד ושם

 

https://www.nym.co.il/wp-content/uploads/2017/12/42כתבתביעה

לקריאת החלטת בית המשפט העליון

https://www.nym.co.il/wp-content/uploads/2017/12/החלטה-בית-המשפט-בבקשת-רשות-ערעור.pdf

 

 

ובא השופט וביטל ההסכם ?

מה תוקפו של הסכם רצוני שנחתם בין נישום לרשות מקומית בענייני מיסוי עירוני?

נסקור את תוקפו של הסכם שנחתם בין רשות מקומית לנישום לאור ההלכה המאפשרת לרשות המקומית להשתחרר מהסכם שכזה (“הלכת ההשתחררות“) לעומת עמדת בית המשפט העליון (בעקבות פסק דין “דירות יוקרה“) הקובעת, לכאורה,  באופן גורף ונוקשה שהסכם רצוני בין יזם לרשות מקומית לעניין היטלי פיתוח או השבחה- אינו חוקי. במאמר זה נבחן את השיקולים שעמדו ביסוד החלטותיהם של בתי המשפט, נצביע על העדר התייחסות לאינטרס הציבורי בהסרת חסמי תכנון, פיתוח ובניה,  ונציע מודל לפיו יש להחיל את הלכת ההשתחררות באופן דו כיווני על הסכמים בין יזם לרשות מקומית, על מנת ליתן מענה אמיתי לסוגיית ההסכמים בין הרשות המקומית ליזמים בענייני עבודות פיתוח.

הסכם רצוני בין נישום לרשות מקומית

עקרון חופש ההתקשרות וחופש החוזים מלמד אותנו כי, כאשר קיים מפגש רצונות בין שני צדדים הם רשאים להתחייב בהסכם רצוני המחייב אותם לעמוד בהתחייבויותיהם ולכבד את הבטחתם. השאלה מתעוררת בהקשר של הסכם בין נישום לשלטון (הסכם שלטוני) היא האם  יש תוקף מחייב להסכם שלטוני באופן שהרשות המקומית כבולה להסכם עליו חתמה מרצונה החופשי, או שמא היא יכולה להשתחרר מהסכם שכזה משיקולים ציבוריים? כפי שנראה להלן, פסיקת בתי המשפט גילתה לאחרונה התייחסות שונה להסכמים בענייני ארנונה לעומת הסכמים בין רשויות ליזמים בענייני היטלי פיתוח. להלן ננתח את ההתייחסות השונה בפסיקה ונפרט כיצד, לטעמנו,  ראוי להתייחס להסכמים בין הרשות ליזמים.

המדיניות המשפטית לגבי הסכמים שלטוניים בענייני ארנונה- “הלכת ההשתחררות”

ככלל, הסכמי פשרה בענייני ארנונה בין האזרח לרשות הינם עניין שבשגרה אשר בתי המשפט הכירו בתוקפם המחייב. שיעורן הגבוה של המחלוקות בין הנישומים לרשויות המקומיות והטווח הרחב של התחום האפור בתחום זה מחייבים מדיניות משפטית המאפשרת לצדדים להסדיר את המחלוקות בדרך הפשרה והמיצוע. מאידך, המשפט המינהלי מכיר  במגבלות חופש החוזים על רשות ציבורית ומאפשר- משיקולים של שמירה על האינטרס הציבורי- להשתחרר מהסכמים עליהם חתמה הרשות מרצונה החופשי. פסק הדין המנחה בסוגיה זו ניתן בעניין עא 2064/02 תשלובת ח. אלוני בע”מ נ’ עיריית נשר (“פרשת אלוני“). נקבע, שעל אף עקרון כיבוד ההסכמים, רשות רשאית  להשתחרר מהסכמה שהיא צד לה אם קיים אינטרס ציבורי חיוני לכך. על בית המשפט לאזן בין שיקולים שונים ולשקלל בין הצורך לשמור על אמינות השלטון בכיבוד הסכמים למול הצורך לשמור על האינטרס הציבורי בגביית מס אמת,  ללא אפליה בין כלל הנישומים בתחומה.  על מנת למצוא את נקודת האיזון הארכימדית שתשקלל את כל השיקולים הרלבנטיים הנוגדים,  שומה על בית המשפט לנתח את ההסכם על כרעיו ועל קרבו כדי להגיע להחלטה האם בסופו של יום יש לחייב את הרשות לעמוד בהסכמות עליהם חתמה, או שמא אין מנוס מלאפשר לה להשתחרר מההסכם. כך, למשל, בית המשפט יתן משקל שונה להסכמה על  שומה המנוגדת לחוק לעומת הסכמה על שומה המהווה פשרה בין הצדדים;  “לא הרי שומה שנגרמה עקב טעות עובדתית או משפטית כהרי הסכמה על שומה שנועדה לחסוך את העלויות הכרוכות בבירור העובדתי והמשפטי של טענות  הצדדים”, לא הרי הסכם מוגבל בזמן להסכם ללא תאריך תפוגה ועוד… בשנים האחרונות, במסגרת המירוץ הבלתי פוסק להגדלת בסיס המס ברשויות השונות, הגיעו לפתחם של בתי המשפט מקרים שונים בהם ביקשה הרשות המקומית להשתחרר מהסכמים עליהם חתמה מרצונה החופשי. בתי המשפט יישמו את הלכת אלוני בכל מקרה על פי נסיבותיו ועל פי ניתוח בית המשפט את ההסכם הספציפי נשוא כל דיון ודיון. במקרים מסויימים קבע בית המשפט שעל הרשות לכבד את ההסכם ובמקרים אחרים הותר לה להשתחרר ממנו.  כך, למשל, בעניין עיריית פתח  תקוה נ’ ישיר איי.די.איי חברה לביטוח ההבטחה להנחה מארנונה שנתנה העירייה לחברה  על מנת שזו תעתיק משרדיה לפתח תקוה בוטלה על ידי בית המשפט ;  כך גם אושר לרשות להשתחרר מהסכם פשרה שנחתם  בעניין ֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹ3081/10 תשתיות נפט ואנרגיה נ’ מועצה אזורית חוף אשקלון ובמקרים נוספים (חברת החשמל – מועצה איזורית גולן, הנהלת בתי המשפט –עיריית אילת, פלאפון-גבעתיים, פרי ירוחם-חולון, התעשייה האוירית-יהוד מונוסון ועוד) במאמר מוסגר יצויין, כי הלכת ההשתחררות משתלבת עם המגמה הכללית במשפט ההולך וזונח את התפיסה הרואה בהסכמת הצדדים חזות הכל והוא מבקש לבחון גם שיקולים של צדק והגנה על צד חלש או נחות למערכת ההסכמית. כפי שכתב השופט חיים כהן בספרו “המשפט”: “הצדק החוזי’ השתלט – ועתיד להוסיף ולהשתלט – על דיני החוזים, לא רק כדי למנוע עושק וניצול, כפייה והטעיה, אי־חוקיות ואי־מוסריות, אלא בעיקר כדי להכניס לתוכם ערכים וסטנדרטים מחייבים של תום לב ושל סבירות“. ניתוח עמדות בתי המשפט לאור הלכת אלוני במקרים השונים והמגוונים, מלמד על החשיבות שיש ליתן לניסוח מקצועי של הסכם עם רשות שלטונית. לא די בהעלאת ההסכמות על הכתב. יש צורך להיות בקי בנבכי המשמעות המשפטית של כל מחלוקת או הסכמה,  על מנת להבהיר מראש  כיצד מהות ההסכמות עולות בקנה אחד עם האינטרס הציבורי וזאת על מנת לעגן הסכם שלא ניתן להשתחרר ממנו בהתאם לעקרונות שנקבעו בפסיקה.

המדיניות המשפטית לגבי הסכמים בין הועדה המקומית ליזמים בעניין היטלי פיתוח

אל מול הגישה הגמישה והעניינית הקיימת במקרים של הסכמים בענייני ארנונה, הוצגה לאחרונה עמדה גורפת ונוקשה יותר בכל הנוגע להסכמים בין הרשות המקומית ליזמים במקרה בו הרשות המקומית מגיעה להסכמות עם היזם לביצוע עבודות פיתוח תמורת קיזוז או ויתור על תשלום היטלי פיתוח. בעניין דירות יוקרה המפורסם נקבעה הלכה על ידי בית המשפט ,לפיה רשות מקומית אינה רשאית להתקשר בהסכם עם יזם לביצוע עבודות פיתוח תמורת קיזוז או ויתור על תשלומי היטלי פיתוח, אלא אם כן ההתחייבות של היזם הוסדרה על פי דיני המכרזים בתנאי שוק תוך ניתוק הזיקה לפרוייקט ולהיטלים שיש לשלם בגינו. הנימוק העיקרי בפסק הדין, שנכתב על ידי השופטת פרוקצ’יה, הינו שהעירייה איננה מוסמכת להטיל מטלה או גבייה כלשהי ללא סמכות מפורשת בחוק, וממילא ההסכמה החוזית בין הצדדים אינה יכולה לרפא את העדר הסמכות.  או במילים פשוטות, היזם לא רשאי לקבל על עצמו כל התחייבות במסגרת הסכמה חוזית אשר העירייה איננה מוסמכת להטיל עליו מכוח החוק. עמדתו הנוקשה של בית המשפט בענין דירות יוקרה לא עולה, לכאורה, עם הגמישות הקיימת כיום בפסיקה לבחון כל מקרה לגופו תוך שקלול השיקולים השונים. פסק הדין מנוגד גם לעמדה הקיימת בפסיקה  עניפה הרואה בהסכמה רצונית של שני צדדים – למעט אם הוכח אילוץ או כפייה- הסכמה מחייבת המרפאת את פגם העדר הסמכות. בשורה ארוכה של פסקי דין נתנו בתי המשפט תוקף להסכמות בין רשויות מקומיות לנישומים ויזמים. הרוח העולה מפסק הדין רומזת, כי הנימוק העומד מאחורי ההחלטה בפרשת דירות יוקרה מבוסס על החשש הטמון בהסכמים נקודתיים, ללא קרירטריונים שווים וגלויים, בין הרשות ליזם המקומי. החשש הוא כפול: מחד, חשש מובנה לשחיתות, העדפות פסולות באופן העלול לגרום לאפליה מול נישומים אחרים  בניגוד למנהל ציבורי תקין. מאידך, חשש לניצול מצוקתו של היזם, כפי שככל הנראה קרה בפועל בנסיבות פסק הדין, וכפי שקיים בפוטנציה בכל מערכת יחסים לא סימטרית. בהקשר זה כבר נאמר על ידי בית המשפט בעניין אחר: “תמימות היא, רחוקה מן המציאות, לראות את היחסים בין הרשות לבין הבעלים כיחסים חוזיים גרידא best task management software. היחסים החוזיים בין הרשות לבין הבעלים הם יחסים וירטואליים. היחסים האמיתיים ביניהם הם יחסים כפייתיים” . על פני הדברים, נימוקיו של בית המשפט משכנעים ועולים בקנה אחד עם הצורך בשמירה על מנהל ציבורי תקין, בפרט בתחום הקשרים שבין יזמים לגורמים ברשות המקומית ובוועדות המקומיות. אולם, נסיון החיים וההיכרות המעמיקה עם השלטון המקומי דורשים מחשבה נוספת.

המדיניות המשפטית המוצעת

העמדה הנוקשה שמציג בית המשפט אינו לוקח בחשבון את האינטרס הציבורי הראשון במעלה בהסרת חסמים וזירוז הליכי התכנון, הפיתוח והבניה. הניסיון מלמד כי האינטרס החשוב והקודם לכל,של כל יזם בנייה,  הינו זירוז וקידום הפרויקט תוך הסרת כל המכשולים והעיכובים.  המציאות בשטח מוכיחה כי יזמים מוכנים לשלם כמעט כל מחיר שיידרשו על מנת לקדם את הפרויקט בניהולם. מצד אחד, זהו פתח מובנה לניצול המצוקה של היזם,  מאידך, הצגת עמדה נוקשה האוסרת הסכמות חוזיות בין היזם לרשות עלולה לפגוע בראש ובראשונה ביזם, בפרוייקט וממילא בצרכני שוק הנדל”ן כולו.  ההחלטה הגורפת האוסרת על הסכם בין היזם לרשות מענישה למעשה את שוק הנדל”ן בשל הכשלים המערכתיים המובנים בהם לוקה מערך מימון ופיתוח התשתיות ברשויות המקומיות (ועל כך במאמר נפרד..). לטעמנו, במקום לקבוע קביעה נוקשה האוסרת על הסכם בין היזם לרשות, יש לאמץ גישה גמישה יותר המחילה את הלכת ההשתחררות באופן דו כיווני על ההסכמים בין הרשות ליזם. על המערכת הציבורית, ובית המשפט בכללם, להכיר באינטרס הציבורי בהסרת חסמי תכנון, פיתוח ובנייה וליתן לו את משקלו הראוי במערכת השיקולים.  יש לאפשר ליזם להתקשר בהסכם עם הרשות על מנת למנוע כל עיכוב בפרוייקט. על בית המשפט לדון, לאחר מעשה, במערכת ההסכמית בין היזם לרשות ולבדוק, גם בדיעבד, אם ההסכמות נחתמו תוך ניצול מצוקת היזם, או להיפך, תוך העדפת יזם אחד על פני משנהו בניגוד למנהל תקין. בהתאם, לאפשר הן ליזם והן לרשות המקומית, להשתחרר מהסכם הנגוע בפגמים מהותיים לאחר בחינה מדוקדקת של ההסכם והנסיבות, בדיוק באותה מידה בה בית המשפט בוחן הסכם בענייני ארנונה בהתאם להלכת ההשתחררות.  המדיניות המשפטית המוצעת תתרום, לטעמנו, להסרת חסמי תכנון ופיתוח, מחד, ולשמירה על מנהל תקין ומניעת  אפליה או ניצול לא חוקי של כח השלטון ומצוקת היזם.

עבר זמנו בטל קורבנו?

מה דינו של נישום– אזרח שומר חוק שעל פי רוב אינו בקי בנבכי הפרוצדורות- אשר מבקש מהרשות המקומית לתקן שומות מס שאין מחלוקת שהוטלו עליו ביתר. במציאות הידועה לנו אין טעם לציין, כי כל פנייה שלו לרשות המקומית תידחה על אתר, בנימוק מעוגן היטב בחוק, לפיו הוא החמיץ את המועדים הקבועים בחוק הערר להגשת השגה וערר.

מהם הכלים המשפטיים העומדים לרשותו של ידידנו זה לשכנע את הפקידות לעשות עימו, אם לא דין, לפחות קצת צדק?

מעשה שהיה כך היה

במלונית קטנה לחוף ימה של תל אביב, מופעלת במשך שנים רבות מסעדה  צנועה המשמשת הן את אורחי המלונית והן סועדים מזדמנים מבחוץ. בשנת 2006 החליטה העירייה להפריד את המסעדה מהמלונית ולחייבו בתעריף היקר לעסקים לעומת התעריף הזול לבית מלון. ידידנו הנישום לא קיבל עליו את גזירת הדין והשיג על החלטת העירייה, תחילה בפני מנהל הארנונה ולאחר מכן בוועדת הערר לענייני ארנונה. טענותיו נדחו בוועדת הערר והוא פנה בערעור לבית המשפט לעניינים מנהליים. בית המשפט מצא טעם בטענותיו והורה על החזרת הדיון לוועדת הערר לשמוע ראיות נוספות ולקבל החלטה בהתאם לראיות ולהנחיית בית המשפט. מבית המשפט לוועדת הערר ומסכת הטלטלות הסתיימה בשלהי שנת 2013 בניצחון המערער (כך סבר הוא לתומו…)

לא כך סברה העירייה.

פנה ידידנו לעירייה, שמח וטוב לב,  בדרישה לתקן את שומות הארנונה ולהחיל את החלטת בית המשפט החל משנת 2006- המועד בו החל בהליכים- ועד היום ובכלל. וראה זה פלא- העירייה התנגדה בכל תוקף לביצוע התיקון וטענה כי ההשגה הוגשה לשנת 2006 בלבד וההחלטות השיפוטיות תקיפות לשנת 2006- הא ותו לא. אץ רץ לו ידידנו לוועדת הערר והגיש עררים חדשים לגבי השנים מ- 2006 ואילך, ובכל סבר שהטעות הפרוצדורלית תוקנה.

לא כך סברה העירייה וועדת הערר.

לטענת ועדת הערר, על פי טענת העירייה, אי הגשת ההשגות חוסמות את דרכו מלקבל את מבוקשו לגבי השנים שלאחר 2006, שכן הוא החמיץ את ההזדמנות להגיש השגה מתאימה בכל שנה ושנה וממילא השומות על פי דין הינם שומות “חלוטות”. וועדת הערר ניאותה לדון בטענותיו לגבי שנת 2014 בלבד ולקבל את טענותיו לגבי שנת 2014 על אתר (בהתאם לפסק הדין שהושג). וכך נוצר מצב מיוחד ומוזר בו לגבי שנת 2006 ישנה החלטה שיפוטית המקבלת את טענותיו, כך גם לגבי שנת 2014. אולם, לגבי השנים שבין 2006-2014 – על אף שמדובר באותו נכס ובאותן טענות- לא ניתן לתת לנישום את מבוקשו.

 האמנם מיודעינו שניצח במלחמה הפסיד בקרב?

 כשהשכל הישר מתנגש בפרוצדורה

כבר בשנות החמישים התייחס בית המשפט למקרה בו עלולים להיפגע זכויות מהותיות בשל סד הפרוצדורה. “הפרוצדורה אינה מיטת סדום שבה מקצצים את רגליו או מתיזים את ראשו של בעל דין כדי להכניסו לתוכה… היא מסגרת רחבה וגמישה למדי… הניתנת לתיקון בלי לגרום עוול לבעל הדין האחר, ועל בית המשפט להרשות תיקון כזה בנדיבות וברחבות”.

על פקידי הציבור מוטלת חובה יתירה  להשתמש קודם כל בשכל ישר ובלב מבין טרם החלטה להיאחז בקרנות הפרוצדורה. הכלים המשפטיים לסייע במקרים כגון אילו מעוגנים, גם אם צריך להוציא אותם ממחבואם, בדיני המשפט המינהלי. כך למשל, טענת העירייה להעדר סמכות להאריך מועד להגשת השגה, נדחתה לאחרונה על ידי בית המשפט העליון אשר קבע כי יש סמכות טבועה לטריבונאלים שיפוטיים ומעין שיפוטיים להאריך מועדים כאשר אין הסדר שלילי בחוק המונע זאת, וזאת משיקולי צדק ומטעמים מיוחדים שירשמו. (רעא 4088/14 סנא בדיר נ’ רשות מקרקעי ישראל) פסיקה זו גם יושמה בפועל הן לעניין סמכותו של מנהל הארנונה והן לעניין סמכותה של ועדות ערר באופן מפורש בבית המשפט העליון בברמ 901/14  עבוד ויקטור נ’ עיריית חיפה, לגבי כל העניינים המסורים לועדות הערר בחוק team task management software. יתרה מזאת, גם אם ועדת הערר נעלה דלתותיה בפני הנישום– יש לשוב ולהקיש על דלתותיו של בית המשפט המנהלי אשר תפקידו, בראש ובראשונה, לעשות צדק עבור האזרח מול השלטון . בעניין ע”א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע”מ נ’ עיריית טירת הכרמל נקבע מפי כב’ השופט אנגלרד כי סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים הינה רחבה וכוללת, ברשות בית המשפט, גם טענות המנויות בסעיף 3 לחוק הערר. קרי, גם טענות שיש להעלות בפני מנהל הארנונה יכולות להידון בבית המשפט במקרים מוצדקים. השיקולים שבית המשפט ישקול בבואו לתת את הרשות הינם, בין היתר, האם מדובר בנושאים עובדתיים טכניים או בנושאים בעלי חשיבות כללית וחשיבות ציבורית, מידת מודעותו של האזרח להליכי ההשגה המנהליים וכן מידת עיוות הדין שתיגרם לאזרח מחסימת דרכו לערכאות.

לטעמנו, נסיבות המקרה שתואר לעיל כמו גם מקרים אחרים, עולות כדי “עיוות דין” קיצוני.  הדעת נותנת שלא ניתן לעצום עיניים נוכח התוצאה שעלולה להתקבל לפיה אזרח תמים וישר דרך ישלם סכומי עתק בשל מכשלות פרוצדורליות מסובכות שהוא לא היה מודע להן.

איש חסיד היה

“מעשה באחד מפרחי הפרקליטים, ששנה ולמד ומילא כירסו בפסקי דין ובחוקים ואף שימש שני מאמנים, ומשבא ליטול סמיכה לערוך דינים, נאמר לו שטרם באה שעתו להימנות עם קהל הפרקליטים….”

כך פותח השופט אלון את פסק דינו בבג”ץ 702/81 אוריאל מינצר נגד הועד המרכזי של לשכת עורכי הדין.

העותר, מתמחה צעיר, אוריאל מינצר שמו, החליף מאמן בשנה השניה להתמחותו ומתוך טעות של מאמנו לא נמסרה הודעה ללשכה על החלפת המאמן. הלשכה סירבה להכיר בשנת התמחותו השניה בגלל הטעות שלא דווח על החלפת המאמן בניגוד לדבר החקיקה בכללי לשכת עורכי הדין.

המתמחה אורי מינצר עתר לבג”ץ לביטולו של דבר החקיקה בשל חוסר סבירות קיצונית.

מקריאת פסק הדין ניתן לחוש את הסימפטיה העמוקה ששופטי בג”ץ חשים כלפי המתמחה הצעיר אשר בנועם ובנחישות הציב לפניהם אתגר ודרישה נחרצת להעדיף את חוש הצדק על פני דבר החקיקה הנוקשה.

שופטי בג”ץ לא מסתירים את התלבטותם והתחבטותם: “עיינתי ושקלתי בדבר: במושכל ראשון נראה היה לי, כי מן הראוי היה, במקרה דדן, להיענות לעתירתו של העותר, אך שבתי וגלגלתי בענין ולאחר לבטים והיסוסים רבים באתי אף אני למסקנה שלא יהא זה מן הנכון….

הן בא כח העותר והן בא כח הלשכה, אלו ואלו מודים כי בעניינו של העותר לקתה מידת הצדק…איתרע מזלו של העותר ועוד בטרם נכנס לשערי היכל המשפט והמשפטנים כבר התנסה באותו ניגוד חריף וקשה שבין שורת הדין ומידת הצדק

מי שזכה להכיר את אורי מבין בוודאי כיצד המתמחה הצעיר שעמד בפניהם- חן וחסד תמיד נסוכים על פניו- רכש את אהדתם של השופטים. האתגר שהציב אורי לפני השופטים לדחות את הדין מפני הצדק, לא הייתה לדידו טענה משפטית, אלא הייתה דרך חיים ותפיסת עולם, אותה הקרין לא רק להלכה אלא גם למעשה.  שיקול הדעת, ההגיון והשכל הישר כמו גם ההקשבה לחוש הצדק קדמו אצלו ובמעשיו לכל דבר חקיקה והוא יצא חוצץ כנגד כל עוול שנגרם כתוצאה מנוקשותן של כללי דין.

איש חסיד היה אורי. דלתות משרדו היו פתוחות לכל דכפין וכל מי שהיה זקוק לעיצה טובה, לעידוד או לייצוג משפטי (פעמים רבות ללא תמורה) זכו לקבל את מבוקשם בשמחה ובמאור פנים.

טוב ליבו הבלתי נדלה, עצותיו הטובות וחכמתו העמוקה והנעימה יהיו נר לזכרו.