מאמרים – ארנונה

מצפון תיפתח הטובה?

רוח טובה ומרעננת הגיעה אלינו מבית המשפט בחיפה אשר חייב את העירייה להשיב לנישום מס יתר בגין טעות בשטח הנכס לתקופה של שבע שנים בתוספת ריבית עירונית.

מטוטלת הדינמיקה הבלתי פוסקת של דיני הארנונה נטתה הפעם בבית המשפט בחיפה לכיוונם של הנישומים שנמצא בעקבות סקר נכסים שחוייבו בארנונה ביתר. התגברות “סקרי הנכסים” הננקטים בשנים האחרונות על ידי הרשויות המקומיות ניצלו את דיני הארנונה הנוקשים ויצאו מתוך נקודת הנחה שגם אם נמצאה טעות לטובת הנישום, היא תתוקן מיום המדידה והלאה בלבד. הרשויות הסתמכו על הפרוצדורה הנוקשית בדיני הארנונה הקובעת, שנישום שלא הגיש השגה בשנת המס הרלבנטית לא יוכל לתבוע השבה, גם אם נמצאה טעות בשטח הנכס.

בפסק דין שניתן לאחרונה בענין דבורין נ’ עיריית חיפה נזף בית המשפט בעירייה המבקשת למנוע מהאזרח את זכותו לתבוע השבת מס שנגבה ביתר בגין טעות בשטח הנכס:

“…לא ברור כיצד יכולה הרשות המקומית לדרוש מהאזרח לבטוח בה… אך מצד שני כאשר מסתבר שהייתה טעות של הרשות המקומית, היא יכולה להתנגד, לכל הפחות לבירור הנושא בבית המשפט. אני סבורה כי זוהי התנהלות שלא בתום לב של הנתבעת…”

אכן לא מדובר בפסק דין תקדימי לחלוטין; פסקי דין קודמים כבר קבעו שאזרח יכול לזכות בתביעה אזרחית להשבת ארנונה, במידה והוכיח כי העיריה/מנהל הארנונה התרשלו, וזאת על פי דיני עשיית עושר ולא במשפט. מאידך, בפרקטיקה נמנעו בתי המשפט ליישם את ההלכה במקרה של טעות בשטח הנכס, באופן שגרם לעיוותי דין חמורים ולאי צדק כלפי נישומים רבים.

בעניין דבורין בית המשפט בחר ליישם את דיני עשיית העושר גם על הרשות המקומית ובחר בכך להעדיף עשיית צדק עם האזרח על פני התחמקות מהשבה מטעמים פרוצדורליים.

בית המשפט הלך צעד קדימה וקבע, בשאלה אם הוכחה רשלנות מטעם העירייה, כי מוטלת על העיריה חובת זהירות כלפי הנישום כאשר היא קובעת את גובה הארנונה בין היתר בהסתמך על שטח הנכס. עליה מוטל לברר, בין יתר הפרטים שמטרתם לוודא כי המס הוא מס אמת, את גודלו של הנכס. נקבע, כי למרות שהאזרח לא הביא ראיות ישירות על רשלנות העירייה, העובדה שהעירייה גבתה במשך שנים כה רבות ארנונה מבלי לבדוק מהו גודלו האמיתי של הנכס מעבירה את נטל הבאת הראיות אל העירייה להסביר את מקור הטעות במדידה לאורך כל כך הרבה שנים. נקבע, על פי שיקולים של צדק, שיש להמנע ממצב שבו אדם שילם ללא הצדק בדין ורק מטעמים פרוצדורליים, סכומי כסף שמצטברים לסכום גדול.

בנוסף, בית המשפט חייב את העירייה להשיב את סכום היתר בתוספת ריבית והצמדה עירוניים שהינם כידוע, גבוהים משמעותית מריבית והצמדה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה.

מדובר בבשורה חיובית לנישומים שנמצאה טעות בקובעי המס שגרמו לחיוב יתר. גם אם הטעות התגלתה בדיעבד במסגרת “סקר נכסים” או במסגרת מדידה יזומה אחרת, לא ניתן לקבל מצב שהעירייה לא תשיב את הסכום שנגבה בטעות בגין שטח שגוי.

מהו טופס השגה על ארנונה?

כאשר אנו חושבים ומאמינים כי נעשה לנו עוול או טעות בחישוב מס הארנונה, ניתן להגיש השגה על החלטת הרשות או העירייה. אותה השגה היא בעצם ניסוח קבוע של מכתב, בו בעל הנכס מבקש לשנות את סיווג הנכס או קבלת הנחה בתשלומי הארנונה, ואותה שולחים לאגף הארנונה בעירייה.

ראשית כל, חשוב לציין בתוך המכתב, כי האמור מתייחס לנכס (מספר הנכס לפי הרישום בטאבו), כתובת מדויקת וחשבון הארנונה המופיע ברשומות העירייה (כל הפרטים מופיעים בחשבונות הארנונה). לאחר מכן, יש לפרט בגוף ההשגה מהם הסיבות והנימוקים להשגה או לשינוי סיווג הנכס. בנוסף, יש להיכנס לרשומות העירייה באתר האינטרנט או בכלי תקשורת אחרים, ולבדוק מהו התעריף העדכני שנקבע לנכס שבו אתם מחזיקים, כיוון שלעיתים, ישנם שינויים בתעריף משנה לשנה.

עורך דין לענייני ארנונה, נאור יאיר ממן, מדגיש כי בגוף ההשגה, יש להסביר על ולמה מגישים השגה, בצורה ברורה ומפורטת: האם מדובר בסיווג מוטעה, דהיינו בית עסק שסיווגו אינו עונה להגדרה? שטח נכס שלא חושב כראוי ומוביל לחיוב שגוי? פרטי בעל הנכס אינם נכונים או לא מעודכנים? ועוד.

בנוסף, עו”ד נאור יאיר ממן, עורך דין מומחה לענייני ארנונה והיטלים עירוניים חוזר ומדגיש, כי לאור ניסיונו הרב, עיריות אינן ששות לבצע הנחות או התחשבויות כלשהן במסגרת השגות ארנונה, אך המצב משתנה כאשר מעורב בכך עורך דין מקצועי. עו”ד לענייני ארנונה יכול לנסח במקום בעל הנכס את ההשגה, ואף לעזור בייעוץ ובייצוג מול העירייה, כדי להגדיל את סיכויי ההשגה להתקבל בהצלחה, אשר תגרום לשינוי במס הארנונה.

עורך דין לענייני ארנונה

תושבי רעננה נגד חישוב מס הארנונה

בחודשים האחרונים, תושבי שכונת נווה זמר יצאו למחאה נגד חישוב מס הארנונה החדש שהטילה עיריית רעננה. תושבי השכונה החדשה ברעננה זועמים על החלטת העירייה לשנות את חישוב מס הארנונה, ולהעלות אותו בכמעט 4%. על אף שהעירייה הודיעה כי היא תקים ועדה מיוחדת לחקירת העניין יחד עם גזבר העיר, התושבים אינם מרוצים וממשיכים את מאבקם. 

התושבים מאיימים בכך שהם ימשיכו את ההפגנות, יתלו שלטים ברחובות על בניינים נוספים, ואף יבטלו הוראות קבע לתשלום הארנונה. מקרה זה ומקרים נוספים ממחישים את הצורך בייעוץ משפטי מקצועי של עורך דין לענייני ארנונה, המעורה בנושא ובעל ניסיון מול רשויות מקומיות ועיריות.

עורך דין להיטלים עירוניים וארנונה יפעל במקומכם מול הרשויות, ויעניק טיפול משפטי צמוד והדוק עד הגשמת המטרות. במקרה דלהלן, ייעוץ וליווי משפטי צפוי להשוות את מס הארנונה לאזורים אחרים בעיר, תוך ביטול עליית מס הארנונה.

זקוקים לייעוץ משפטי בנושאי ארנונה?

צרו קשר עוד היום עם עורך דין נאור יאיר ממן בטלפון: 073-7690444

 

מבצע חד פעמי לחיסול חובות ארנונה לרשויות המקומיות- רוצו לשלם!

מבצע “סוף חוב”- האם גם סוף לחובות ארנונה ברשויות המקומיות?

על פי נתוני משרד הפנים, במדינת ישראל נגבית על ידי הרשויות המקומיות ארנונה בסכום של כ- 22 מליארד ₪ מידי שנה. סך מצבת החובות המצרפית אשר טרם  נגבו עומד כיום על כ- 30 מליארד ₪.

הרוח הנושבת בתקופה האחרונה המאמצת גישה ליברלית לגבייה וחיסול חובות בהנחות משמעותיות הגיעה עד למשרד הפנים בירושלים. וכך, עמוק מתחת לראדר, פרסם שר הפנים אריה דרעי  ביום 23.4.17 תקנות חדשות המאפשרות לרשויות המקומיות, להעניק הנחה של עד 50% מחובות הארנונה לתושבים המבקשים לפתוח דף חדש ולסלק את חובות העבר שלהם לרשות המקומית.

התקנות מפרטות את פרטי המבצע ומתירות לרשות המקומית להעניק הנחה מארנונה למי שמשלם את חובותיו בשיעור של עד 50% בתשלום מזומן ועד 45% בפריסה שבין 12 עד 36 תשלומים לפי התנאים והמגבלות שנקבעו בתקנות. המבצע פורסם ברשומות בסוף אפריל 2017 והוא בתוקף עד נובמבר 2017.

תקנה וקוץ בה- הסמכות שנקבעה בתקנה למחיקת החובות הינה וולונטרית ותלויה ברצונה והחלטתה של הרשות המקומית האם לאמץ את התקנה ובאילו תנאים.

היתרונות של מבצע חיסול חובות בתחום הארנונה

מבצעי חיסול חובות, בישראל ובעולם כולו, הינו רעיון שנוי במחלוקת. גם אם ישנם הגורסים שמדובר בשרץ טמא שאין להכשירו ניתן למצוא יותר ויותר סימנים להבנה שקיימים יותר מק”ן טעמים להכשיר את השרץ לטובתם של כל הצדדים, הן של הרשויות, הן של בעלי החוב והן של יתר האזרחים- הנוהגים לשלם את חובם- אשר על דרך הטבע מחמיצים  פנים ולב למשמע מבצע חיסול חובות לשכניהם שלא טרחו לרוץ ולשלם את חובם במועד ואם בכלל.

שר הפנים נימק את התקנה כצעד להקטנת הפערים החברתיים והכלכליים:

מבצע לגביית חובות ארנונה הוא יציאה מחושך לאור לחייבים רבים שיסדירו כעת את חובם והנהנים מכך הם כלל תושבי הרשויות עם הטבת השירותים המוניציפליים. באפשרותן של רשויות מוחלשות בעלות תקציבים נמוכים, לקבל הכנסות שאינם שולמו עד היום, כחוק. הדבר הינו צעד נוסף להקטנת הפערים החברתיים והכלכליים

מהיכרות מעמיקה של מאפייני הארנונה הייחודיים לאורכה ולרוחבה של הארץ,  אנו סבורים שמבצע סוף חוב ברשויות המקומיות לא רק יעשה חסד עם הרשויות והחייבים אלא הוא מצרך ראוי, צודק ואפילו מוכרח במקרים רבים מאוד.

הארנונה במדינת ישראל, בפרט בשנים האחרונות, לוקה בפגמים מהותיים רבים אשר מקימים עליהם את חמתם וזעמם של נישומים רבים החשים כי הם נדרשים לשלם מס שנקבע לגביהם בדרך לא צודקת ולא הוגנת- ולצערנו קצרה כאן היריעה מלפרט את המקרים, הסיבות והנסיבות המביאים לכך.

מנגד, ריבית פיגורים “נשך” פוגעת בתמריץ של הרשויות לגבות את החובות בזמן אמת או להגיע עם הלקוח להסדר הוגן תוך הפגנת אדישות והמתנה להתנפחות החוב, שכאמור מגיעים לסכום מצרפי של עשרות מליארדים. כבר בתי המשפט התייחסו לכך שחובות ארנונה אינם חובות אותם ניתן להניח בקרן זווית כאילו היו “תכנית חיסכון” שתופחים בעזרת ריבית שאף בנק בעולם לא מציע ללקוחותיו, ולדרוש אותם כעבור שנים ארוכות. ברוב המקרים, מרכיב ריבית הפיגורים בחוב מהווה את רוב החוב, באופן המונע מאנשים- מנטלית וכלכלית- לפרוע את חובם. לא לחינם משרד הפנים לא מפרסם את הנתון מהו שיעור ריבית הפיגורים בסכום החוב המצרפי.

תקנה חיוורת, עמומה וחסרת שיניים-

מבדיקה מקיפה שערך משרדנו עבור לקוחותיו מתברר, להפתעתנו, שהמבצע הלאומי – על פוטנציאל הבשורה הטמונה בו- מתנהל במסתרים, באופן סלקטיבי, לא אחיד, לא שוויוני, ביד קפוצה ותחת מעטה חשאיות וחוסר ודאות מוחלטת בכל הנוגע לאימוצן של התקנות על ידי כל רשות ורשות.

מבצע חשאי המתנהל בעצלתיים מתחת לרדאר הציבורי

מדובר בבשורה משמעותית, חד פעמית, שבאורח פלא טרם הגיעה לאוזניהם של רבים  מהאזרחים המשוועים לפתרון אלגנטי לחובות הארנונה שנצברו על שמם.

עמימות, כלליות וחוסר שיוויון-

התקנה הינה רחבה וכללית ביותר ללא קריטריונים גלויים, ברורים ואחידים. העדר קריטריונים הינו פתח לאי שיוויון, שרירותיות ואף מעלים חשש לניצול התקנה לצרכים פוליטיים מקומיים של העדפת אנשי שלומנו.

אין ספק, כי הנגשת המידע אודות המבצע והמודעות הציבורית לקיומה של התקנה תפעיל מנופי לחץ נוספים על הרשויות שלא הסכימו לאמץ את התקנה, אם באמצעות לחץ ציבורי ואם באמצעות כלים משפטיים הנגזרים מדיני המשפט המנהלי וההקפדה על עקרונות היסוד של שוויון, חובות ההגינות ותום הלב.

נזכיר כי באופן קבע קיים נוהל מחיקת חובות במשרד הפנים המתיר מחיקה של חובות אבודים בנסיבות מסוימות ותוך עמידה בקריטריונים ספציפיים. במקרים רבים, רשויות מקומיות מעוניינות למחוק חוב אבוד אולם ידיהם כבולות בשל הקריטריונים הנוקשים שנקבעו בנוהל הסטנדרטי הקיים למחיקת חובות אבודים. מבצע סוף חוב יכול לתת מענה ומזור למקרים אלה.

פומביות-

תשתית התשתיות של כל תקנה בעלת פועל תחיקתי הינה הקפדה על פומביות החקיקה. מקובל בעולם שכל מבצע בסדר גודל שכזה מלווה בקול רעש גדול ונקיטת אמצעים שונים להבאת המבצע לידיעתם של האזרחים שאמורים ליהנות ממנו. פרסום התקנה הינו חלק בלתי נפרד מיישומה וראוי שהיא תפורסם ותגיע לכל בית  ובית עסק במדינת ישראל. על משרד הפנים לחייב את הרשות המקומית להביא את התקנה לידיעת הציבור באמצעות שוברי הארנונה הנשלחים לאזרחים ואף למסור דין וחשבון פומבי לגבי אימוץ התקנה באופן מלא או חלקי לרבות את השיקולים העומדים ביסוד כל החלטה בעניין זה. במקרה זה זכות הציבור לדעת- הן החייבים והן המשלמים במועד- מטילה על הרשות את החובה ליידע את הציבור ולמסור דין וחשבון על החלטותיה.

לטעמנו, חייב להתקיים דיון ציבורי נוקב שאף יוביל לתוצאות אופרטיביות ואולי לאימוץ אחיד- כתקנת חובה ולא רשות– של התקנה בכל הרשויות. דיון ענייני וקביעת קריטריונים וקווים מנחים ברורים ואחידים יחזקו את הטעמים לאימוץ התקנה כפתרון אמיתי והוגן למחלוקות ארוכות שנים בין נישומים לרשויות בתחום  הארנונה.

 

טענות סף במשפט המנהלי- היכן עובר הגבול?

טענות סף במשפט המנהלי- היכן עובר הגבול?

מאת: עו”ד ענבל בר און


טענות סף הינן טענות אשר יכולה הרשות להעלות, במסגרת עתירה מנהלית המופנית כלפיה, וזאת בכדי להביא לדחיית העתירה על הסף. טענות הסף יכולות להיות שיהוי, חוסר ניקיון-כפיים, או אי מיצוי הליכים. באיזו תדירות יכולה הרשות להשתמש בטענות סף מסוג אלו? שאלה זו הועלתה בעניין עתמ (ת”א) 49056-01-14 אלימאל בע”מ נ’ עיריית תל-אביב, פורסם בנבו (1.6.16).

 

נפסק שם, כי יש להשתמש בטענות הסף במשורה, ואין לעשות שימוש סיטונאי בטענות מסוג זה, וזאת היות, וללא ביקורת שיפוטית על החלטות מנהליות, תקופחנה זכויות הפרט. או במילות פסק הדין:

 

“אכן, שיקולי צדק, יעילות, אינטרס הציבור ושלטון החוק גוברים פעמים רבות על כללי הסף, עם זאת אני סבורה, כי כאשר דנים בכללי הסף, אין לשעות לטענת הרשויות לקיומם של כללי סף, המועלות כדבר שבשגרה, בהרבה מקרים, מהפה ולחוץ, ללא בסיס, כפי שנעשה במקרה שלפניי, ויש למנוע מהעותר את הביקורת השיפוטית רק במקרים חריגים”.

 

ואכן, לשיטת השופטת גונן, הרשויות המקומיות עושות שימוש סיטונאי בעילות הסף: באותו מקרה העלתה העירייה כנגד העותרת, חברת אלימאל, טענת חוסר ניקיון כפיים, אך ורק משום שזו האחרונה הכחישה שהחזיקה אי פעם בנכס אשר ביחס אליו הושת עליה חוב ארנונה.

 

השופטת אגמון גונן מוצאת כי שימוש סיטונאי בטענות סף אינו ראוי, ומקל וחומר אין זה ראוי לייחס חוסר ניקיון כפיים לעותר, אך ורק משום שזה האחרון קובל על תקפות הראיות שבידי הרשות, אך אין בידו ראייה נגדית חותכת; בייחוד כאשר – כפי שנפסק בעניין חצור נ’ פ”ש: יש קושי להוכיח עובדה שלילית כגון “מעולם לא שכרת את הנכס”.

תזכיר חוק- הקניית חסינות לרשויות המקומיות והחרגת דיני ההתיישנות מגביית ארנונה ומסים עירוניים

מאת: עו”ד נאור יאיר ממן

ביום 15.5.16 פורסמה על ידי משרד המשפטים תזכיר חוק ההתיישנות (תיקון מס’ 6) (סייג לתחולת החוק על הליך גביה מנהלי), התשע”ו-2016. המחריג את החלת דיני ההתיישנות מהליכי גבייה מנהליים.

החל משנת 2000 ניתנו בידי הרשויות המקומיות (במסגרת הוראת שעה….) סמכויות גבייה דרקוניות המאפשרת להם לגבות חובות באמצעות הליכים מנהליים. נהוג להבחין בין הליכי אכיפה אקטיביים, למשל, הטלת עיקולים והפעלת אמצעי אכיפה ללא צורך להגיש תביעה משפטית ולהעמיד את החוב לביקורת שיפוטית; לעומת הליכי אכיפה פסיביים, למשל, הימנעות ממתן אישור לטאבו לפני שישולם מלוא החוב הרשום בעירייה על שם החייב.

במסגרת הלכות שהתגבשו על ידי בתי המשפט נקבע כי הפעלת ההליכים המנהליים כפופה לדיני ההתיישנות, קרי, לא ניתן להטיל עיקולים לגבי חובות שחלפה לגביהם תקופת ההתיישנות, אלא אם כן ננקטו פעולות העוצרות את מירוץ ההתיישנות. תזכיר החוק מבקש לעקוף את פסיקת בתי המשפט ולהחריג את החלת דיני ההתיישנות על הליכי  אכיפה מנהליים.

במסגרת דברי ההסבר לתזכיר מצויין, כי בהעדר דיני ההתיישנות יחולו דיני השיהוי שעוגנו בהנחיית היועץ מספר 7.1002 מחודש פברואר 2012 לפיהם לא ניתן לגבות חובות לאחר שחלפו שלוש שנים ממועד התגבשותן והרשות לא נקטה פעולות לגבייתן.

השוואת נוסח התזכיר המוצע לדברי ההסבר מלמדת על פער עצום ולא ברור בין הנוסח המוצע לנימוקים בדברי ההסבר באופן המטיל עננה כבידה של חוסר בהירות לגבי השיקולים והמניעים העומדים ביסוד הצעת התיקון. אין בנוסח המוצע התייחסות לתחולת דיני השיהוי אשר ממילא חלים על גביית חובות לרשויות, הן לפני התזכיר המוצע והן לאחריו.

עשרות המקרים המופנים למשרדנו מידי שנה מלמדים כי תחולת דיני השיהוי וההתיישנות על גביית חובות לרשויות המקומיות הינו נושא מורכב ועדין אשר ראוי היה להקדיש לו תשומת לב רבה יותר באופן שיסדיר את חוסר הבהירות השורר בתחום זה. במציאות הקיימת, חובות רבים נובעים מרשלנות שלטונית ולאו דווקא מהשתמטות מתשלום מיסים, בפרט, במקרים של נישומים שנפטרו, חובות של חברות חדלות פרעון ובעלי שליטה, דיווחים שגויים, דרישות מס רטרואקטיביות וכיוצא באלה.

טענת “שיהוי” במשפט המנהלי על פי טיבה וטבעה הינה טענה עובדתית אשר נדרש להוכיח לגביה את התקיימותן של יסודות עובדתיים ונורמטיביים שונים (המשולש הידוע כשיהוי אובייקטיבי, סובייקטיבי והאינטרס הציבורי) וההלכות המשפטיות המורכבות הקיימות כיום בנוגע לדיני השיהוי הופכות כל מקרה ומקרה למחלוקת פוטנציאלית שתגיע בוודאות לבית המשפט על כל ערכאותיו, תוסיף עוד פרנסה לעורכי דין , עוד עומס על בתי המשפט ועוד עוגמת נפש לנישומים המתדיינים.

דיני המיסים העירוניים, בכלל, והארנונה בפרט, משוועים מזה שנים לבהירות, יעילות והחלטיות ולא להרחבת התחום האפור ואזורי הדמדומים והגמגומים.

בנוסף, המצב הקיים כיום מהווה תמריץ שלילי המונע את ייעול הגבייה והאכיפה של חובות ארנונה שכן הריביות המופרזות הנצברות על חוב ארנונה בפיגור מהווה קופת חסכון שלא ניתן להשיג כיום בשום בנק בעולם.

תזכיר חוק

  • שם החוק המוצע

חוק ההתיישנות (תיקון מס’ 6) (סייג לתחולת החוק על הליך גביה מנהלי), התשע”ו-2016.

  • מטרת החוק הוצע והצורך בו

חוק ההתיישנות (תיקון מס’ 6), התשע”ו-2016 נועד לסייג את חוק ההתיישנות, כך שלא יחול על הליכי גביה מנהליים. הנורמה אשר צריכה לחול על הליכי הגבייה המנהליים היא של שיהוי ולא של התיישנות, וזאת מהטעמים שיפורטו להלן.

על פי סעיף 2 לחוק ההתיישנות, חוק זה חל על תביעה לקיום זכות, ואם הוגשה “תובענה” על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה, אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה.

הפסיקה דנה בשאלה, האם ניתן לראות בהליכי גביה מנהליים “תובענה” – מונח המוגדר בחוק ההתיישנות כ- “הליך אזרחי בפני בית משפט”. ברע”א 187/05 נעמה נסייר נ’ עיריית נצרת עילית (פורסם בנבו, 20/06/2010) (להלן – הלכת נסייר) פסק בית המשפט העליון, כי חוק ההתיישנות חל על הליכי גביה לפי פקודת המסים (גביה) (להלן – הליכי גביה “אקטיביים”), שכן ניתן לראות בפתיחת הליכי גביה מנהליים לפי פקודה משום הגשת “תובענה” לבית המשפט. בעע”מ 8832/12 עיריית חיפה נ’ יצחק סלומון בע”מ (פורסם בנבו, 15/04/2015) פסק בית המשפט העליון, שיש להחיל את דיני ההתיישנות גם על מצבים, שבהם הרשות דורשת תשלום חוב מנהלי כתנאי למתן אישור או לביצוע פעולה על פי חוק – הליכים המכונים גם “הליכי גבייה פסיביים”. באותו עניין דובר באישור שצריכה רשות מקומית לתת בדבר היעדר חובות, כדי לאפשר רישום העברת בעלות בנכס מקרקעין במרשם המקרקעין.

תזכיר חוק זה  מציע דרך שונה להתמודדות עם התוצאות שיש לחלוף הזמן על האפשרות לגבות “חובות מנהליים”, באמצעות קביעה כי חוק ההתיישנות אינו חל על הליכי גביה מנהליים, אקטיביים או פאסיביים, כהגדרתם המוצעת. הדין המתאים לחול על פתיחה בהליכי גביה מנהליים, זמן רב לאחר שהחוב לרשות הפך לחלוט, אינו דין ההתיישנות אלא דין השיהוי, שהוא הדין המתאים יותר לחול על החלטה מנהלית כמו החלטת הרשות לפתוח בהליכי גביה. לפי דין השיהוי, משך הזמן שראוי כי יעמוד לרשות לשם פתיחה בהליכי גביה מנהליים הוא קצר בהרבה מזה העומד לרשותה על פי חוק ההתיישנות. בהליכי גביה מנהליים, מצויים אנו “במגרש” המנהלי, העוסק ביחסי הרשות השלטונית והאזרח בתחום המנהלי, שחלים עליו דיני השיהוי מהמשפט הציבורי; הליכים אלה, המתבצעים במסגרת פעולתה השלטונית של הרשות כלפי האזרח, הכפופה לעיקרי המשפט הציבורי, והנתונה לפיכך לדיני השיהוי של המשפט הציבורי.

החלת חוק ההתיישנות על הליכי גביה מנהליים יוצרת בעיות שונות. כך, למשל, עמדת המדינה בהליכים משפטיים רבים היא, שחובות מס הנגבים על ידי הרשות מהווים על פי ההלכה “חובות פסוקים”, מהרגע בו חלף המועד להשיג על השומה וזו הפכה חלוטה. במונחי חוק ההתיישנות, יש להתייחס לחובות מסוג זה כאל “פסק דין בתובענה”. לפי סעיף 21 לחוק ההתיישנות, תקופת ההתיישנות החלה לגביו הינה עשרים וחמש שנים. זוהי תקופה ארוכה לכל הדעות, שאינה מתמרצת די את הרשות המנהלית לפעול למימוש החוב. גם אם ייאמר, שתקופת ההתיישנות היא בת שבע שנים, יוצא שהחלת חוק ההתיישנות מאריכה את משך הזמן שעומד לרשות הרשות המנהלית לגבות את חובה, באופן שאינו מיטיב עם האזרח ואינו הולם את הנדרש מרשות מנהלית סבירה.

אף לפי סעיף 20 לחוק ההתיישנות אין להותיר את הלכת נסייר על כנה. במקרים מסוימים, כגון חוב לרשות המסים או לרשויות המקומיות, חובות המס מקנים שעבוד על המקרקעין של החייב. בהתאם לסעיף 20 לחוק ההתיישנות, החלת דיני ההתיישנות על הליכי גבייה מנהליים, כפי שנעשה בהלכת נסייר, אינה מונעת מהרשות המקומית לממש בכל עת את השעבוד שהוקנה לה. אין זה סביר לקבוע שאת נכס המקרקעין רשאית הרשות לממש גם לאחר חלוף זמן, ולעומת זאת היא איננה רשאית להטיל עיקולים, אשר פגיעתם פחותה.

בעיה נוספת היא החלת חוק ההתיישנות על הליכי גביה פאסיביים, כאמור בהלכת עיריית חיפה הנ”ל. מצב זה אינו עולה בקנה אחד עם התפיסה המרכזית של חוק ההתיישנות הישראלי, שעדיין מזהה בהתיישנות דין פרוצדוראלי שאינו פוגע במישור המהותי של הזכות. הכפפתם של הליכי הגבייה הפאסיבית לחוק ההתיישנות אינה מבטלת את הזכות הדיונית לגבייה בלבד, אלא מבטלת כל אפשרות לגבות, ובכך למעשה מבטלת לחלוטין את הזכות. היא מאלצת בעלי תפקידים ליתן אישורים או לבצע פעולות משפטיות, אף שלא התמלאו התנאים הנדרשים בחוק לשם כך. עמדה זו הינה קשה ובעייתית, לא רק בגלל שהיא מנוגדת לתכלית הוראות החוק, ולא רק מכיוון שהיא מביאה לכך שבעלי התפקידים המוגדרים בחוק יתנו אישורים על העדר חובות על אף קיומם של חובות בפועל – אלא גם במובן רחב יותר, שכן משמעותה היא קעקועה של חזקת התקינות המנהלית בכל הנוגע לרישומי חובות המס ברשויות המנהליות הרלוונטיות (רשויות המס, רשויות מקומיות), כאשר ההצדקה המוצעת לכך (התיישנות) מנוגדת לעצם מהותה של ההתיישנות האזרחית במשפטנו כהתיישנות דיונית בלבד. ההשלכות של החלת דיני ההתיישנות האזרחית על הגבייה המנהלית הפסיבית הן אף חמורות יותר, היות שהדבר יביא לפגיעה קשה באינטרס הציבורי של צדק חלוקתי ושוויון באמצעות גביית חובות מנהליים וגביית חובות אמת בכלל – ושל גביית מסים מסרבני חוב בפרט.

המשך החלת חוק ההתיישנות על גביה פאסיבית תאלץ את הרשויות להגיש תובענות, או לפתוח בהליכי גבייה אקטיביים לפני חלוף תקופת ההתיישנות, אף במקרים שבהן אין בידי הנישומים אפשרות מעשית לשלם את החוב. מעבר למשמעות החברתית הקשה של תופעה זו, הדבר אף עלול להוביל לגידול בעומס על מערכת המשפט, שכן לא זו בלבד שהרשויות יפתחו בהליכי גבייה של חובות שלא היו ננקטים על ידן אילו עמדה בפניהן אפשרות ממשית להשתמש בעתיד בגביה הפאסיבית, אלא יתכן כי אף תחול עלייה במספר ההליכים הנובעים מהחמרה במצבם הכלכלי של אותם נישומים קשיי יום, כגון: הליכי פשיטת רגל, הליכי הוצאה לפועל, וכו’.

דוגמא לתפיסה הדיונית של ההתיישנות בדין הישראלי, ניתן למצוא בסעיף 20 לחוק ההתיישנות, שהוזכר לעיל, וקובע כי חלוף תקופת ההתיישנות לא מגביל את כוחו של נושה לממש משכנתה, משכון, עירבון וכיוצא באלה. לפיכך, גם כאשר חל חוק ההתיישנות על הזכות הדיונית לתבוע, ניתן לממש את הזכות המהותית באמצעים אחרים שאינם כרוכים בהתדיינות, לרבות נקיטת סעד עצמי, אף לאחר חלוף תקופת ההתיישנות. נקיטת הליכי גבייה פאסיביים דומה באופייה לפעולות של נקיטת סעד עצמי, ומשום כך מדובר בזכות שאינה כפופה להליכי ההתיישנות.

בנוסף, אם יישאר בעינו הדין הקיים לגבי הליכי גביה פאסיביים, חוק ההתיישנות יחול אף במקרים שבהם לא התקיימו כל התנאים להחלתו. זאת, משום שצד המבקש להעלות טענת התיישנות צריך להעלותה “בהזדמנות הראשונה”, אך החלת חוק ההתיישנות על הליכי הגבייה הפאסיביים מובילה לכך שלאחר שחלפו שבע שנים מיום בו הפך החוב לסופי, יוכל כל חייב לטעון להתיישנות, בין שטען טענה זו בהזדמנות הראשונה ובין שלא.

יובהר כי משמעות החוק המוצע אינה, שהרשויות יוכלו לנקוט בהליכי גביה בכל מועד העולה על רוחן, אלא דווקא להפך – פרק הזמן שיעמוד לרשותן לפתיחה בהליכים כאמור יקוצר משמעותית. זאת משום שעל הליך גביה מנהלי, כהגדרתו בהצעת החוק, יחולו דיני השיהוי כפי שעוגנו בהנחיית היועץ מספר 7.1002 מחודש פברואר 2012.

על פי ההנחיה, תקופת השיהוי – התקופה שבה ניתן לפתוח בהליכי גביה מנהליים – הינה שלוש שנים לכול היותר מהמועד שבו ניתן לפתוח בהליכי גביה. יודגש, כי הנחיית היועץ חלה לא רק על המדינה אלא גם על הרשויות המקומיות. זאת, כדי לאפשר גביה מנהלית באמצעים אלקטרוניים גם ברשויות המקומיות, בהתאם להוראת מכוח סעיף 12ב1[1] לפקודת המיסים (גבייה). החלה זו נדרשה בהתאם להוראת סעיף קטן (ח), המורה כדלהלן:

“הוראות סעיף זה לא יחולו על גבייה של חובות בידי רשויות מקומיות, למעט חובות ארנונה ומים, אגרות והיטלים, כל עוד לא קבע היועץ המשפטי לממשלה הנחיות לעניין זה; נקבעו הנחיות כאמור, הן יחייבו גם גופים שאינם המדינה, המוסמכים לגבות על פי פקודה זו”.

הנחיית היועץ הוצאה כאמור בהתאם להוראת סעיף זה, ולפיכך כפופות גם הרשויות המקומיות לכל הכללים הקבועים בהנחיה, לרבות בסוגית תקופת השיהוי.

הצורך להחיל את דיני ההתיישנות על הליכי גבייה מנהליים נולד לאור החשש, שהרשויות לא ינקטו כל פעולה לצורך גבית חובותיהן, אלא ימתינו זמן ממושך עד שהאזרח יזדקק לשירותיהן ואז יגבו את חובן. דיני השיהוי, כפי שהם מעוגנים בהנחיית היועץ המשפטי לממשלה, נותנים מענה לבעיה זו, בכך שבהתאם להם, רשות שלא תנקוט בהליכי גביה, ותשתהה מעבר לזמן המצוין בדינים אלו, תהיה מנועה לגבות את חובה לפי דיני השיהוי המנהליים. כך שלמעשה, בהחלת דיני השיהוי על הליכי הגבייה המנהליים ניתן פתרון לבעיה בגינה קם הצורך להחיל עליהם את דיני ההתיישנות, ולפיכך אין בכך עוד צורך.

 

  • עיקרי החוק המוצע

תיקון סעיף 1 לחוק העיקרי

תיקון המונח “תובענה” כך שיובהר שהוא אינו כולל הליך גביה מנהלי. בהתאם מוצע להגדיר מהו “הליך גביה מנהלי” – “הליך גביה לפי פקודת המיסים (גביה) וכן כל סמכות של רשות מנהלית לדרוש תשלום של פירעון חוב כתנאי למתן אישור או ביצוע פעולה”.

הוספת תוספת

מוצע להוסיף תוספת לחוק ההתיישנות, אשר תכלול את רשימת הגופים הציבוריים, שתיקון החוק יחול גם עליהם. בשלב זה, כוללת התוספת את המוסד לביטוח לאומי.

  • השפעת החוק המוצע על החוק הקיים

יתוקן סעיף 1 לחוק ההתיישנות, תשי”ח-1958, ויבוטלו ההלכות המחילות את החוק גם על הליכי גביה מנהליים, אקטיביים ופאסיביים, כפי שיוגדרו בחוק המוצע.

  • השפעת החוק המוצע על תקציב המדינה, על תקנים במשרדי הממשלה ועל ההיבט המנהלי

החוק המוצע עשוי לתמרץ את הרשויות לגבות את חובן, לנוכח פרק הזמן הקצר שעומד לרשותן לפתיחה בהליכי גביה מנהליים על פי הנחיית היועץ האמורה, דבר שעשוי לתרום לתקציב המדינה, גם לאחר שמביאים בחשבון את עלויות הגביה.

  • נוסח החוק המוצע

להלן נוסח החוק המוצע:

תזכיר חוק מטעם משרד המשפטים:

תזכיר חוק ההתיישנות (תיקון מס’6) (סייג לתחולת החוק על הליך גביה מנהלי), (התשע”ו-2016)

תיקון סעיף 1 1. בחוק ההתיישנות, התשי”ח-1958[1] (להלן – החוק העיקרי), בסעיף 1-
(1) אחרי הגדרת “בית משפט” יבוא:
“הליך גביה מנהלי” – הליך גביה לפי פקודת המיסים (גביה)[2] וכן כל הליך אחר שננקט על ידי רשות; על פי חוק, שמטרתו פירעון חוב כתנאי למתן אישור או ביצוע פעולה; לעניין זה, “רשות” – המדינה, רשות מקומית, וכן גוף ציבורי המנוי בתוספת; שר המשפטים רשאי לשנות בצו את התוספת.
(2) בהגדרה “תובענה” אחרי המילים “בית משפט” יבוא “ולמעט הליך גביה מנהלי”.
הוספת תוספת 2 בחוק העיקרי, לאחר סעיף 30, יבוא:

 

“תוספת

(לסעיף 1)

 

1. המוסד לביטוח לאומי.”

 

דברי הסבר

לסעיף 1

מוצע לתקן את המונח “תובענה” ולומר שמונח זה, המשמש בחוק העיקרי לתיאור ההליך שבמסגרתו בוחן בית המשפט את טענת ההתיישנות, אינו כולל הליך גביה מנהלי. לפיכך, מוצע להגדיר מהו “הליך גביה מנהלי” – “הליך גביה לפי פקודת המיסים (גביה) וכן כל סמכות של רשות מנהלית לדרוש תשלום של פירעון חוב כתנאי למתן אישור או ביצוע פעולה”. כלומר, ההגדרה מבהירה כי תיקון זה חל על הליכי גביה אקטיביים ופאסיביים כאחד.

לסעיף 2 –

מוצע להוסיף תוספת לחוק העיקרי, אשר תכלול את רשימת הגופים הציבוריים, שתיקון החוק יחול גם עליהם. בשלב זה, כוללת התוספת את המוסד לביטוח לאומי. על הליכי גביה של המוסד לביטוח לאומי חל דין מיוחד, אשר מעוגן בסעיף 363א לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ”ה-1995,[1] וכלילתו בתוספת נועדה להבהיר שאין תחולה לדין ההתיישנות הכללי במקביל לדין זה.

 

15/05/16

 

 

 

עידן חדש בדיני הארנונה- הטלת ארנונה על חורבות ונכסים הרוסים שאינם ראויים לשימוש

מאת: עו”ד עמית גנס

סעיף 330 לפקודת העיריות קובע כי נכסים שנהרסו או שניזוקו במידה שאי אפשר לשבת בהם ולא יושבים בהם, או בשפה פשוטה – נכסים שאינם ראויים לשימוש ושאכן אין עושים בהם כל שימוש- הינם נכסים הפטורים מארנונה.

החידוש בסעיף 330 לפקודה אינו עצם מתן הפטור, שכן נכס לא ראוי לשימוש אינו בר חיוב בארנונה וראוי להיות פטור מארנונה שכל מהותה ועניינה הטלת מס על המשתמש בנכס בנוי. החידוש בסעיף 330 נעוץ בחובת ההודעה לעירייה על מצבו החדש של הנכס והיותו נכס לא ראוי לשימוש.

עד ליום 2.8.12, נכס שנחשב לא ראוי לשימוש בהתאם לסעיף 330 לפקודה, נהנה מפטור מוחלט שאינו מוגבל בזמן וכל עוד לא השתנה מצבו הפיזי של הנכס.

ביום 2.8.12 פורסם תיקון לסעיף 330 לפקודת העיריות[1] (להלן “התיקון”) אשר טרף את הקלפים והטיל נטל ארנונה נוסף על בעלי נכסים שאינם ראויים לשימוש.

במסגרת התיקון נקבע, כי הפטור שבעבר כאמור היה מוחלט וקבוע, הפך מוגבל באופן שבו תחילה תינתן תקופת פטור ראשונה למשך תקופה של 3 שנים (החל מיום התחילה של החוק – 1.1.13), לאחריה יחויב הנכס במשך 5 השנים הבאות בארנונה בהתאם לתעריף המזערי הקבוע בתקנות ההסדרים במשק המדינה משנת 2007.

לאחר תקופת 5 השנים בהן הנכס יחויב כאמור בהתאם לתעריף המזערי, ובמידה והנכס עדיין הרוס או ניזוק באופן המזכה אותו במתן הפטור, על המחזיק בנכס למסור הודעה על כך בכתב לרשות המקומית, לאחריה לא יהיה חייב בארנונה נוספת בעבור הנכס. יצוין, כי התקופות יספרו ברציפות או במצטבר.

עוד נקבע במסגרת התיקון, כי באשר לנכסים אשר היו פטורים מארנונה במשך 12 שנים שקדמו ליום התחילה של החוק (1.1.13) תקופת הפטור הראשונה תהיה לתקופה של שנתיים בלבד.

למעשה, התיקון לסעיף 330 לפקודה הטיל מס ארנונה חדש שלא היה קיים קודם לכן על נכסים הרוסים שאינם ראויים לשימוש.

תיקון זה התקבל בלחצם המתמשך של לובי הרשויות המקומיות שבמשך שנים ניסו לגרום לביטול הפטור לנכסים לא ראויים לשימוש. גם הצעת החוק שעל בסיסה התקבל התיקון הייתה הצעה דרקונית שביקשה להגביל את הפטור לשלוש שנים ולאחר מכן לחייב בתעריף מלא.

מעבר ללחצם הידוע של  הרשויות להגדיל את בסיס המס, ניתן להסביר את הרציונל שהנחה את המחוקק לצמצום משמעותי של הפטור לנכסים הרוסים בשני אופנים. האופן האחד-ברצון לתמרץ בעלי נכסים שאינם ראויים לשימוש לשפץ ולהשמיש את נכסיהם על מנת שניתן יהיה להפכם לברי שימוש ולברי חיוב בארנונה. זוהי מטרה ציבורית-שלטונית המבקשת, באמצעות הטלת מס, להשיג תכליות ציבוריות של עידוד שיפוץ והשמשת נכסים הרוסים.

האופן השני נעוץ בתכלית הטלת מס הארנונה. מס הארנונה נועד לממן את השירותים העירוניים הניתנים על ידי הרשות המקומית. על פי רציונל זה, בעלי נכס הרוס צריך להשתתף, לפחות באופן מסוים, במימון השירותים העירוניים על אף שבהעדר שימוש הוא לא צורך את מלוא השירותים.

כך או כך, ברור שמדובר בחקיקה עוקפת פסיקת בית המשפט אשר קבע לא אחת כי הטלת ארנונה על נכסים לא ראויים לשימוש הינה בבחינת הטלת מס חדש. כך, למשל, נקבע על ידי בית המשפט העליון בפרשת המגרש המוצלח[2], , כי אין לבדוק כתנאי למתן הפטור לפי סעיף 330 לפקודת העיריות אם קיימת כדאיות כלכלית “אובייקטיבית” או עלות “סבירה” בהפיכת הנכס לנכס ראוי לשימוש וכי די בכך שהנכס אינו ראוי לשימוש ואין משתמשים בו בפועל כדי לקבל את הפטור.  

בית המשפט דחה את עמדת הרשות המקומית אשר הכירה בנכס לא ראוי לשימוש רק אם עלות השמשתו אינה עולה או אינה סבירה ביחס לשוויו ( “מבחן הכדאיות הכלכלית”) בנימוק שהטלת ארנונה על נכס לא ראוי לשימוש, גם אם עלות השמשתו לא עולה כדי שוויו, הינה פעולה של הטלת מס ללא סמכות חוקית. העדר החוקיות עולה גם כדי פגיעה לא חוקתית בקניין לפי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ולפיכך הוא לא חוקתי ופוגע בחופש האישי של הנישום ובקניינו.

בעידן שבו ההגנה החוקתית על חופש הקניין מקבלת מקום של כבוד, שאלת חוקתיותו של תיקון 330 לפקודה ועד כמה הוא מידתי הינה שאלה הראויה להישאל. פנים רבות לשאלה זו, אם כי ברור כי אם ייקבע בעתיד כי התיקון אינו חוקתי הרי שההגנה על חופש הקניין תהפוך מהלכה למעשה.

גם יישום התיקון על כל נכס ונכס מעלה שאלות רבות של פרשנות ומשפט באופן שיש בו כדי להשפיע הן על חיוב בעלי נכסים הרוסים בארנונה והן על שיעור החיוב.

לאור האמור לעיל, בהתחשב בבעייתיות ובחוסר הבהירות הנובעים מהתיקון ומאופן יישומו ונוכח העובדה ששנת 2016 היא שנת המס שבה תחל הגבייה העיקרית מצד הרשויות (לאחר תום 3 השנים שנספרו מיום התחילה של החוק), ראוי  לכל הנישומים הרלוונטיים לעניין זה להיערך מבעוד מועד להגנה על זכותם וטענתם שלא לשלם ארנונה בגין נכס שאינו ראוי לשימוש ושאינו מפיק עבורם כל תועלת.


 

[1] חוק לתיקון פקודת העיריות (מס’ 131), התשע”ב–2012

[2] בר”ם 5711/06 המגרש המוצלח נ’ עיריית ת”א

ציר ה(א) סימטריה בהחלת דיני ההתיישנות על חובות ארנונה

ציר ה(א) סימטריה בהחלת דיני ההתיישנות על חובות ארנונה/מאת נאור יאיר ממן, עו"ד

סמכותן של הרשות המקומיות להפעיל גבייה פסיבית (אי מתן אישור לטאבו) כאמצעי לגבות חובות ארנונה שלא ניתן לגבות אותם בדרך אחרת מחמת התיישנותם.

במאמר זה נבקש לדון בפסק דין תקדימי שניתן בהרכב של 7 שופטים בענין עע"מ 8832/12 עיריית חיפה נגד יצחק סולומון בע"מ. גבייה פסיבית הינה אמצעי של הרשות המקומית לגבות חובות באמצעות סירוב ליתן אישור לרשם המקרקעין בהתאם לסעיף 324 (א) לפקודת העיריות. פסק דין דן בשאלה, האם רשאית רשות מקומית לנקוט בשיטה זו, על מנת לגבות חובות שלא ניתן לגבות אותם בדרך אחרת מחמת התיישנותם הסטטוטורית.

האפשרויות העומדות לרשות מקומית לגבות חוב מס שלא שולם

טרם ניגש לפסק הדין, נסקור בתמצית את האפשרויות העומדות בפני רשות מקומית לגבות חובות ארנונה שלא שולמו.

האפשרות האחת, שהינה דרך המלך, הינה הגשת תביעה משפטית בבית המשפט המוסמך לגביית החוב. כידוע, הדין מאפשר לרשות להגיש תביעה מסוג זה בהליך מזורז של סדר דין מקוצר.

אפשרות נוספת הינה הליך גבייה מינהלי על פי פקודת העיריות או על פי פקודת המיסים (גבייה) באמצעות הטלת עיקולים וחילוט כספים ו/או מטלטלין ו/או הטלת שעבוד על הנכס.

אפשרות נוספת משלימה הינה באמצעות לשכת ההוצאה לפועל. בלשכת ההוצאה לפועל ניתן לממש פסק דין חלוט או לממש נכס ששועבד לטובת הרשות מכוח ההליך המנהלי באמצעות הליך למימוש משכנתא הניתן לביצוע באמצעות לשכת ההוצאה לפועל.

אפשרות רביעית, נוספת, הינה גבייה פסיבית, כאמור לעיל.

הלכת עיריית חיפה נ` יצחק סולומון

ברור לכל, שהרשות המקומיות מוגבלת בהגשת תביעה משפטית לתקופת ההתיישנות הקבועה בחוק. בהחלטה תקדימית מפורסמת שניתנה לאחרונה, הידועה כהלכת נסייר (רע"א נעמה נסייר נ` עיריית נצרת עילית) נקבע, כי גם הסמכות להפעיל גבייה מנהלית כפופה לדיני ההתיישנות. בהתאם לכך, רשות מקומית לא רשאית לנקוט בהליכי גבייה מנהלית לגביית חובות שמועד ההתיישנות הסטטוטורי חלף לגביהם.

בפסק הדין דנן נקבע בדעת רוב, מפי הנשיא (בדימ`) גרוניס, כי כפי שנקבע בעניין נסייר לגבי החלת דיני ההתיישנות על הליכי גבייה מנהליים, יש להחיל באופן דומה את דיני ההתיישנות על סמכויותיהן של הרשויות המקומיות להפעיל הליכי גבייה פסיביים. בהתאם לכך, בחלוף תקופת ההתיישנות, הרשות אינה רשאית לדרוש את פירעון החובות שהתיישנו, כתנאי למתן אישור לטאבו. נקבע בהחלטה מנומקת, כי החלת דיני ההתיישנות על הליכי גבייה פסיביים מתיישבת עם העקרונות הבסיסיים והמטרות של דיני ההתיישנות, וכן עם המטרות העומדות בבסיס הליכי הגבייה המינהליים. בית המשפט לא פוסל את החלת דיני השיהוי לצד דיני ההתיישנות.

דעת המיעוט (השופטים פוגלמן, ברק-ארז) סברה, כי יש לסטות (או לשנות) מהלכת נסייר ולקבוע כי המשטר המשפטי שאותו יש להחיל, הן בגבייה אקטיבית, הן בגבייה פאסיבית של חובות ארנונה, הוא משטר של דיני השיהוי בלבד.

הרושם הראשוני מקריאת פסק הדין הינו שדעת הרוב הרחיבה, למעשה, את החלת דיני ההתיישנות על סמכויות הרשות המקומית בגביית חובותיה והגבילה את הרשויות בגביית חובות ארנונה שהתייישנו. רושם זה מתקבל הן לגבי הגבייה הפסיבית מכוח החלטה זו, והן לגבי הגבייה המנהלית האקטיבית, באמצעות אישרור הלכת נסייר (בניגוד לעמדת היועץ המשפטי לממשלה).

אולם, עיון מעמיק יותר ילמד, כי פסק הדין, אגב הדיון, צמצם, הלכה למעשה, את החלת דיני ההתיישנות על הרשות המקומית, עד כדי עיקורם מתוכן מעשי.

במה דברים אמורים?

כבוד הנשיא (בדימוס) גרוניס, שכתב את דעת הרוב, מציין תוך כדי דיון, כי מירוץ ההתיישנות "מתאפס" כל אימת שנושא החוב הובא לידיעתו של הנישום. עמדה זו מצמצמת ומגבילה את דיני ההתיישנות רק לאותם מקרים בהם הנישום כלל לא ידע שקיים כנגדו כל חוב, ולמעשה, מרוקנת מתוכן מעשי את דיני ההתיישנות אשר מבוססים על הרציונל המאפשר לגלגל לחובת הרשות את מחדל חוסר הפעולה האקטיבית בגביית החוב.

במישור המעשי, 84 עמודי פסק הדין, על רוחבם, היקפם ועומקם נמוגים מול ההחלטה המשמעותית ביותר בפסק הדין אשר נכתבה בשורה אחת, אגב אורחא, כאשר נקבע כי מירוץ ההתיישנות "מתאפס" כל אימת שנושא החוב הובא לידיעתו של הנישום.

אנו סבורים שראוי היה לקיים דיון ענייני ומנומק בשאלה מהם הפעולות שעל הרשות לנקוט על מנת לעצור את מירוץ ההתיישנות שכן, טעמים כבדי משקל לסברה הגורסת שעל מנת שפעולות גבייה "יאפסו" את מירוץ ההתיישנות עליהם להיות משמעותיים ומוחשיים, שאם לא תאמר כן, לדיני ההתיישנות אין כמעט כל ערך מעשי. לסברה זו, הקביעה שדי בידיעת הנישום על מנת לעצור את מירוץ ההתיישנות הינה קביעה החותרת תחת תכליות מוסד ההתיישנות ועוקרת אותו מכל תוכן.

יתירה מכך, המשמעות של קביעה זו הינה רחבה ומשמעותית יותר, לאור פסקי הדין שראו בפעולות גבייה מנהלית כפעולות העוצרות את מירוץ ההתיישנות להגשת תביעה משפטית. התוצאה המעשית המתקבלת הינה, שלא ניתן להעלות טענת ההתיישנות להתגוננות מפני תביעה משפטית שהוגשה על ידי רשות מקומית בכל המקרים שדבר החוב הובא לידיעתו של הנישום בתוך תקופת ההתיישנות.

הרושם המתקבל מקריאת פסק הדין הינו, שבית המשפט מתייחס לטענת ההתיישנות כבן חורג ולא רצוי במערכת הזכויות הקיימות לנישום, מתוך ההנחה שהנישום מבקש לנצל זכות דיונית על מנת להשתמט מחובות ארנונה שלא כדין.

ולא היא!

מתוך נסיון רב השנים ועתיר התיקים בייצוג נישומים מול רשויות מקומיות, ניתן לומר כי בהרבה מקרים לטענת ההתיישנות נלווית טענה מהותית כנגד עצם החוב, אשר דרכו של הנישום נחסמה מלהביאה בפני ביקורת שיפוטית הן בשל סד הזמנים הנוקשה של 90 ימים להגשת השגה והן בשל מורכבות מס הארנונה ונבכי הפרוצדורות הקיימות לתקיפת שומה שהוטלה על נישום שלא כדין. מערכת הגבייה ברשויות המקומיות, אשר רובה מופרטת ומופעלת באמצעות ידיים (וראש) פרטיות, לא מגלה את הגמישות המתבקשת כלפי נישום המבקש להביא לביקורת שיפוטית דרישות חוב שנויות במחלוקת. תיקים רבים מספור לא נידונים בוועדות הערר בנימוקים להעדר סמכות לדון בשומות לגבי שנות מס קודמות, על אף שברור על פני הדברים שמדובר בשומה מוטעית ועל אף שטענת העדר הסמכות אין בה כל ממש. הדברים מקבלים משנה תוקף לאור הכלי המנהלי הנתון בידי הרשות המקומית המאפשר נקיטת הליכים דורסניים לגבות חובות ארנונה ששרכם נחסמה מלעמוד בפני ביקורת שיפוטית ועל אף שהם שנויים במחלוקת.

בעניין זה נבקש לציין החלטה תקדימית אשר התקבלה לאחרונה ממש בוועדת ערר שעל ידי עיריית תל אביב בעניינה של גב` פלורה אשכנזי, לקוחה של משרדנו, במסגרת בקשה של העירייה לדחות את הערר על הסף בנימוק להעדר סמכותה של הועדה לדון לגבי שנות מס קודמות. ועדת הערר קיבלה את עמדת הנישומה והורתה על הארכת המועד להגשת ההשגה לתקופה של כשש שנים אחורה בהן לא הוגש ערר. ועדת הערר העדיפה שיקולי צדק על פרוצדורה לאור העוול שהיה עלול להיגרם לנישומה אילו נחסמה דרכה- כדרישת העירייה- לדון בטענות שברור על פני הדברים שהם מוצדקים ומדובר בשומה שהוטלה מתוך טעות מובהקת. נציין, כי התיק הגיע למשרדנו לאחר שהחלו כבר הליכי הוצאה לפועל למכירת הנכס באמצעות לשכת ההוצאה לפועל בשל החובות המדוברים בדרך של מימוש משכנתא שהוטלה אף היא באמצעות הליכים מנהליים.

בשורה ארוכה של תיקים שטופלו על ידי משרדנו, נתקלנו בהליכי הוצאה לפועל אגרסיביים אשר ננקטו כנגד נישומים למימוש נכסיהם כאשר עצם החוב מעולם לא הועמד לביקורת שיפוטית וכאשר קיימים טעמים כבדי משקל להתנגד עניינית לחוב לגופו look what i found.

הנסיון המעשי מלמדנו, איפוא, שהחלת דיני השיהוי הינו הכלי העיקרי והאפקטיבי יותר להתמודד עם גביית חובות ישנים, שכן לתוך דיני השיהוי ניתן להכניס שיקולים של חוקיות ושל צדק בפרט במקרים בהם עצם החבות מעולם לא עמדה לביקורת שיפוטית.

התוצאה האופרטיבית של פסק הדין יחד עם נסיון החיים האפרורי מחזק את המסקנה לפיה הדרך האפקטיבית והנכונה להתמודד עם גבייה אקטיבית או פסיבית של חובות ארנונה ישנים נטועה עמוק בדיני השיהוי המינהלי. גמישותם של דיני השיהוי, כמו גם מרכיב שיקולי הצדק ומאזן האינטרסים הטמונים בהפעלתם, הינם ברוב המקרים הדרך הארוכה והמורכבת אולם הקצרה והיעילה להתמודד עם חובות ארנונה ישנים שאבד עליהם הכלח.

חזקת הברחת הנכסים – ארבעה שאלות וחזקה אחת

מאת: ענבל בר-און, עו”ד; יאיר ממן, עו”ד.

 

סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, אשר נכנס לתוקפו ביום 1.1.2004, הטיל גזירה לא קלה על בעלי שליטה בחברות, ככל שחברות אלו הותירו אחריהן חובות ארנונה: הסעיף קובע כי בעלי השליטה בחברות יחויבו בחובות הארנונה של החברה- וזאת משום שהמחוקק מניח, בבחינת חזקה שבדין, כי בעלי השליטה בחברה הבריחו את נכסי החברה, וזאת מתוך מטרה להתחמק מתשלום ארנונה.

על בעל שליטה בחברה אשר מבקש להוכיח כי ההיפך הוא הנכון, הנטל להוכיח את טענתו, שאחרת, חובות הארנונה של החברה יחולו עליו, חרף מסך ההתאגדות (למעשה, סעיף 8(ג) אימץ, במספר שינויים, את הוראת סעיף 119א לפקודת מס הכנסה, אשר קובעת את אותו הדבר ביחס לנישומי מס הכנסה, אלא שהדין מחמיר יותר עם נישומי ארנונה, ולכך נדרש במאמר נפרד).

 

ממה מורכבת חזקת הברחת הנכסים?

 

האם ישנה חזקה כי היו לחברה נכסים?

ובכן, ישנה מחלוקת בפסיקה באם החזקה מכילה בתוכה, מניה וביה, גם חזקה ולפיה היו לחברה נכסים. ישנם פסקי דין אשר מחזיקים בעמדה כי החזקה כוללת בתוכה חזקה מובלעת, אם נכנה זאת כך, ולפיה, לחברה היו נכסים בעת חדילת פעולתה (לדוגמא ע”י פירוק) – ועל כן, על הנישום הנטל להוכיח כי לא היו לחברה נכסים בעת פירוקה, וישנם פסקי דין הסבורים כי ההפך הוא הנכון – היינו – אין כל חזקה שבדין כי לחברה היו נכסים בשעת התפרקותה/חדילת פעולתה, וככל שהרשות המקומית מבקשת לגבות חובות ארנונה מכוח חזקת הברחת הנכסים, עליה להוכיח, ראשית, כי היו לחברה נכסים.

 

האם יש לאמוד את נכסי החברה במונחי ברוטו או נטו?

פסקי דין מסוימים קבעו, כי את נכסי החברה בשעה שפורקה/התפרקה/חדלה לפעול – יש לאמוד במונחי ברוטו, ופסקי דין אחרים קבעו כי את נכסי החברה, בשעה שפורקה/התפרקה/חדלה לפעול, יש לאמוד במונחי נטו, היינו – נכסים בקיזוז ההתחייבויות. מן הסתם, שופטים אשר מחומירים עם הנישומים ומקלים עם העיריה, דוגלים לאורך כל הדרך בגישה מחמירה – לרוב שופטים אשר קובעים כי חזקת הברחת הנכסים מכילה בתוכה, מניה וביה, חזקה ולפיה היו לחברה נכסים בשעת פירוקה, הם גם השופטים שיקבעו, לרוב, כי יש לאמוד את אותם נכסים אשר הדין מניח, לשיטתם, שהיו ברשות החברה בעת שהתפרקה, במונחי ברוטו.

 

ממי יש לגבות את חובות הארנונה? האם מן הנישומים או שמא מן הנכסים?

שאלה זו נתעוררה בפסיקה בעקבות דו המשמעות של המונח “מהם” בלשון סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים. האם – מקום בו הדין מניח כי בעלי השליטה בחברה הבריחו נכסים, ונניח שהחזקה לא נסתרה לאחר דיון משפטי, האם, פירושו של דבר הוא שאת חובות הארנונה אשר חבה החברה לרשות המקומית, יגבו “מהם” היינו – מן הנישומים, באופן ישיר, מכיסם הפרטי, או שמא, פרשנות המונח “מהם” – היא שחובות הארנונה יגבו מתוך מימוש הנכסים שהוברחו? כאן הפסיקה קוהרנטית, ואינה חלוקה בכך שעסקינן בבעלי השליטה בחברה, כמושא לגביית חובות הארנונה, ולא מן הנכסים עצמם, שככל הנראה כבר תוחלפו בשווה ערך כספי זה מכבר.

 

האם יש לגבות את חובות הארנונה מבעלי השליטה, עד לגובה הנכסים שהוברחו בלבד, או שמא, יש לגבות את מלוא חוב הארנונה, בלא קשר לשווי הנכסים שהוברחו?

הפסיקה חלוקה בשאלה זו, כאמור, וישנם פסקי דין אשר סבורים כי אין להחמיר עם הנישום, וככל שלא נסתרה חזקת הברחת הנכסים, הרי שיש לגבות את חובות הארנונה עד לגובה הנכסים אשר לא נסתר כי הוברחו. מן הסתם, שופטים הנוקטים גישה מקלה עם הנישום בשאלות אשר הוצגו דלעיל, נוקטים גם גישה מקלה עם הנישום בשאלה זו. מאידך, הגישה המחמירה בפסיקה קובעת כי את חובות הארנונה יש לגבות עד תומם, תוך ירידה לכיסם הפרטי של בעלי השליטה בחברה, אחת היא מהו גובה הנכסים אשר חזקת ההברחה לא נסתרה לגביהם.

כאמור, ישנן פסיקות סותרות בנושא זה, וזאת משום שלשון החוק אינה ברורה, וסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים אינו קובע מפורשות, כי לא ניתן לגבות חובות ארנונה מבעלי שליטה בחברות אך ורק עד לגובה הנכסים שהוברחו, וזאת להבדיל מסעיף 119א לפקודת מס הכנסה, אשר מקל בעניין זה עם נישום מס ההכנסה וקובע, לעניין זה, כי ככל שלא נסתרה חזקת הברחת הנכסים- רשויות המס תגבנה את מס החברות אשר לא שולם על ידי החברה – מבעלי השליטה שבה, אבל אך ורק עד לגובה הנכסים שהוברחו.

סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים – האם ניתן להתגונן בטענת “איני בעל שליטה” בבית המשפט?

מאת: יאיר ממן, עו”ד; ענבל בר-און, עו”ד

במאמר זה נדון במדיניות הקיימת והרצויה לענין מתן רשות להתגונן כנגד תביעת ארנונה בבית המשפט האזרחי בטענות שהן בסמכות מנהל הארנונה וועדת הערר. בפרט, לעניין טענות בתביעה כנגד בעל שליטה מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים.

ארנונה ב – 3 מערכות – המצב הקיים לפיו הדיון בשומת הארנונה עלול להיות מפוצל לדיונים נפרדים בערכאות שונות

הדיון בשומת הארנונה יכול להתנהל במספר ערכאות – שיפוטיות או מעין שיפוטיות, והכל תלוי בסוג הטענה המועלית, וכן במיהות המעלה את הטענה (הנישום או הרשות המקומית).

שומת ארנונה יכולה להידון בוועדות הערר לענייני ארנונה (מקום בו הנישום משיג על שומת הארנונה), בבית משפט השלום (מקום בו הרשות מגישה תביעה, לרוב בסדר דין מקוצר, כנגד הנישום), או בבית המשפט המחוזי (מקום בו החלטת הרשות בענייני ארנונה נתקפת בתקיפה ישירה במסגרת עתירה מנהלית וכן מקום בו בית המשפט לעניינים מנהליים דן בכובעו כערכאת ערעור על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה).

לא תמיד פני הדברים פשוטים המה, ולא תמיד ההכרעה בשאלת הסמכות פשוטה: כך לדוגמא, בעוד שתקיפה ישירה של החלטת מנהל הארנונה – תיעשה על דרך של עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים, הרי שתקיפה עקיפה – היינו, דרישת השבה מן הרשות בגין ארנונה ששולמה ביתר – דינה להידון בבית המשפט האזרחי – השלום או המחוזי, והכל על פי הסמכות. אך לא בזאת נסתיימו ההבדלים, שכן, מקום בו תביעת ההשבה אינה תביעה פרטית של נישום אחד אשר שילם ביתר, אלא תובענה יצוגית – הרי שהיא תידון – הפעם – לא בבית המשפט האזרחי אלא בבית המשפט לעניינים מנהליים – וזאת במסגרת תובענה מנהלית (ולא עתירה מנהלית).

 

ועדת ערר vs בית המשפט?

מתח סמכויות שכזה לא מתקיים אך ורק בין בית המשפט לעניינים מנהליים לבין בית המשפט האזרחי –מתח סמכויות שכזה מתקיים גם בין וועדות הערר, לבין בתי המשפט האזרחיים. חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל”ו-1976 (להלן: “חוק הערר”) קובע רשימה סגורה של נושאים אשר יידונו בפני מנהל הארנונה במסגרת השגה, ובשלב מאוחר יותר, בפני ועדת הערר או כלשון סעיף 3 לחוק הערר:

השגה(תיקון מס’ 1)
תשמ”ב-1981(תיקון מס’ 3)
תשנ”ג-1993

(1)   הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום;(א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:

(תיקון מס’ 3) תשנ”ג-1993

(2)   נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו;

(תיקון מס’ 4)תשנ”ד-1994

(3)   הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות;

(תיקון מס’ 6) תשס”ד-2004

(4)   היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ”ג – שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס.

לא אחת נדון בבית המשפט מתח הסמכויות בין מנהל הארנונה/ועדת הערר לבין בית המשפט האזרחי, או בית המשפט לעניינים מנהליים, כאשר מתח סמכויות זה נדון משני כיוונים – האחד – האם לבית המשפט (האזרחי/לעניינים מנהליים) הסמכות לדון בעניינים אשר היה על הנישום להעלות בפני ועדת הערר, אך הוא לא העלה אותם – והשני – האם ניתן להרחיב את סמכויות ועדת הערר לענייני ארנונה.

 

סמכות מקבילה? ברשות בית המשפט

בעניין ע”א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע”מ נ’ עיריית טירת הכרמל נקבע מפי כב’ השופט אנגלרד כי על אף לשונו של הסעיף, סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים הינה רחבה יותר וכוללת, ברשות בית המשפט, אפשרות להעלות כל טענה מהטענות המנויות בסעיף 3 לחוק הערר. קרי, גם טענות שיש להעלות בפני מנהל הארנונה יכולות להידון בבית המשפט במקרים מתאימים.

עם זאת, ככל שעסקינן באפשרות להעלות בפני בית המשפט את טענת “אינני בעל שליטה”, נוהגים בתי המשפט ביד קמוצה למדי.

סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב), התשנ”ג- 1992 (להלן: “חוק ההסדרים”) נתווסף בשנת 2004 לחוק ההסדרים, וזאת בעקבות חוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2004 (תיקוני חקיקה) התשס”ד- 2004: הסעיף קובע כי מקום בו חברה אשר חדלה לפעול/נתפרקה – הותירה אחריה חובות ארנונה, ניתן לחייב את בעלי השליטה החברה בחובות הארנונה, מכוח חזקה שבדין כי בעלי השליטה החברה הבריחו נכסים מן החברה וזאת בכדי לחמוק מתשלום חוב ארנונה. הנטל לסתירת החזקה – על פי החיקוק – מוטל על כתפי הנישום.

בעקבות חקיקת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, תוקן גם חוק הערר, ונקבע במסגרתו, כי ניתן להעלות בפני מנהל הארנונה, במסגרת השגה, גם טענה ולפיה הנישום אינו בעל שליטה בחברה. בארנונה כמו בארנונה, הדברים לא יכולים להיות פשוטים וכך כל יתר הטענות הקשורות לחוב ארנונה שנוצר מכוח סעיף 8(ג) לחוק – דינן להתברר בבית המשפט ולא בפני ועדת הערר.

 

בית המשפט מפרש את סמכותו בצמצום רב מאד

בשני מקרים אשר נדונו בבתי משפט השלום, נהגו בתי המשפט בגישה מצמצת יתר על המידה ולא אפשרו לנישומים להעלות טענות ולפיהן אינם בעלי שליטה בחברה (סעיף 3(א)(4) לחוק הערר), וזאת משום שטענות אלו – לשיטת בית המשפט – הינן “בסמכות יחודית” של מנהל הארנונה.

בעניין תאק (הרצ’) 18261-11-09 עירית כפר סבא נ’ “אמינות – מעליות” בע”מ, פורסם בנבו (2010) נדחתה בקשתו של הנישום, במסגרת בקשת רשות להתגונן מפני תביעה בסדר דין מקוצר שהוגשה ע”י עיריית כפר סבא, להעלות לדיון בבית המשפט את הטענה כי אינו בעל שליטה, וכך היה גם בעניין תט (ראשל”צ) 28511-02-12 ארז בוגנים נ’ עירית ראשון לציון, פורסם בנבו (2013)- שם ניתנה בקשת רשות להגן, אך לא בשאלת היותו של הנישום בעל שליטה.

בשני המקרים קבע בית המשפט כי סמכותו של מנהל הארנונה הינה סמכות יחודית, ומש“עבר זמנה (של העלאת הטענה בנושא זה בפני מנהל הארנונה) – הרי בטל קורבנה”, ולא ניתן להעלות עוד טענה זו בבית המשפט.

 

יש מקום לאפשר העלאת טענת “אינני בעל שליטה” בבית המשפט

אנו סבורים כי שיקולי מדיניות שיפוטית ראויה תומכים בסברה שיש ליתן ביד נדיבה רשות להעלות טענה כי נישום אינו “בעל שליטה”, ביד רחבה, ויוסבר:

לרוב, מקום בו הרשות המקומית מייחסת חובות ארנונה לבעל שליטה בחברה, וזאת מכוח חזקת הברחת הנכסיף שבסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, הרי שנישומים נוהגים להתגונן בפני טענות הרשות המקומית בטענות רבות ומגוונות: לרוב הם טוענים כי אינם בעלי שליטה, כי לחברה לא היו נכסים, כי לא הבריחו את הנכסים,  לצד טענות נוספות.

טענות אשר מעלה נישום כנגד חיובו בארנונה, אינן עומדות כל אחת לחוד, ולרוב הן שלובות זו בזו וקשורות זו לזו. ההפרדה בין טענות שדינן להשמע במסגרת השגה למנהל הארנונה, לבין טענות שדינן להידון בבית המשפט, הינה מלאכותית לרוב, שכן לרוב מכלול הטענות של הנישום קשורות זו בזו, ומשפיעות זו על זו, באופן שבידודה של כל טענה לחוד וניתובה לערכאה שונה, תקשה על הערכאות השונות – הדנות – כל אחת – בהיבט אחר של טענות הנישום – להבין את התמונה בכללותה.

סעיף 76 לחוק בתי המשפט מאפשר לבית המשפט לדון בעניין שהובא בפניו, ואינו בסמכותו – אם אותו עניין הינו בגדר “שאלה אגבית” לשאלה העיקרית אשר נדונה בפניו, ואז ידון בעניין שאינו בסמכותו, בסמכות נגררת. הרציונל – לאפשר לדון בשאלות הכרוכות אחת בשניה – גם אם הן בסמכותן של ערכאות שונות – באופן מאוחד, בכדי לא לפצל ולסבך את הדיון; אם כך מאפשר חוק בתי המשפט לעשות, מקום בו לבית המשפט לא מוקנית סמכות, מקל וחומר על בית המשפט לנהוג כך מקום בו מלכתחילה החוק מאפשר לו להכריע אם לדון בנושא, כמו במקרה של סעיף 3(ג) לחוק הערר, המקנה לבית המשפט שיקול דעת לדון בנושא.

טעם נוסף – הוא שנישומים רבים אינם מיוצגים, ואינם מיודעים, מודעים או מבינים – את האופן שבו יש להגיש השגה למנהל הארנונה, וזאת בשל חוסר הבהירות הקיימת לעניין הסמכות העניינית והעדר מנגנונים יעילים להנגשת המידע הרלבנטי לציבור. הם גם אינם מודעים בהכרח, או ערים לעובדה – כי המנעות מהגשת השגה במועד תחסום אותם, בשלב מאוחר יותר, מהעלאת טענה בבית המשפט. כאשר הנישום נמנע מלהגיש השגה במועד בטענת “אינני בעל שליטה”, ככל שלא היה מודע לכך שהמנעות מהגשת השגה תסתום את הגולל על יכולתו לטעון בהמשך טענת “אינני בעל שליטה”– אין לחסום דרכו מהעלאת טענה זו.

גביית ארנונה על בסיס חזקה סטטוטורית הינה בפני עצמה הליך דרקוני שיש בו חשש לא מבוטל לפגיעה בזכויות יסוד של האזרח. לא ראוי, איפוא, להעצים חשש זה באמצעות מדיניות החוסמת של דרכו של הנישום להעלות טענותיו רק בשל פגם דיוני של אי הגשת השגה במועד.

 

האם תביעת רשות מקומית נגד בעלי שליטה בחברה מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים ראויה להידון בסדר דין מקוצר?

מאת: יאיר ממן, עו"ד; ענבל בר-און, עו"ד

במאמר זה נדון בהתאמתו של הליך סדר הדין המקוצר לתביעת ארנונה כנגד בעל שליטה מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים. החל משנת 2004 , העניק המחוקק לרשויות המקומיות סמכות משמעותית המאפשרת להן ביתר קלות לגבות את חובות הארנונה של החברה מבעל החברה.

סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, המפנה בתורו לסעיף 119 א(א) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש) (להלן: "הפקודה"), קובע (כשקוראים במשולב הן את הסעיף מחוק ההסדרים ואת הסעיף מן הפקודה) כי מקום בו חברה בע"מ הותירה אחריה חובות ארנונה שלא שולמו, והפסיקה את פעולתה (בין אם ע"י חדילת פעילות ובין אם ע"י פירוק)  – הרי שניתן לנקוט הליכי גבייה מנהלית נגד בעלי השליטה שבה– וזאת מכוח חזקה  סטטוטורית– אשר על בעל השליטה/הנישום לסתור – ולפיה בעל השליטה הבריח נכסים מן החברה – וזאת בכדי להתחמק מן החובה לשלם חובות ארנונה.

 

הליכי גבייה מנהלית אינם מאפשרים בירור עובדתי נאות

בית המשפט המחוזי (כב’ השופט ד"ר עודד מודריק) קבע בפסק דין (עתמ (ת"א) 1311/07 רובינשטיין צבי נ’ עיריית רעננה, פורסם בנבו (2007)), במסגרת עתירה אשר הגישו נישומים, אשר עיריית רעננה ייחסה להם חובות ארנונה בסך של חצי מיליון ₪ בקירוב, כי הליכי גבייה מנהלית, אשר מעצם טבעם אינם מאפשרים הליך בירור עובדתי נאות, אינם האפיק המתאים למיצוי דרישות חובות ארנונה של הרשות המקומית מנישומים לפי סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים.

נפסק שם, בין היתר:

דרישת קיומו של המנגנון היא מאושיות הצדק הטבעי. שאם לא תאמר כך מכתב הדרישה שיצא מגובה המס מטעם העירייה לנקיטת הליכים מנהליים בהתאם לפקודת המיסים (גבייה) הוא החלטה של רשות מנהלית החותכת עובדות בלי כל יכולת להשיג עליהן. הדבר אינו מתיישב עם שיטתנו המשפטית… דעתי היא שבהעדר מנגנון השגה וערר בהקשר לעובדות הרלוונטיות, אין מקום ואין יכולת ליישם את סמכויות הגבייה המנהלית בנסיבות כגון נסיבות העתירה דנן. במקום זה רשאית העירייה לבוא אל בעלי השליטה בדרישת תשלום חוב הארנונה של החברה ובהיעדר היענות לכך להגיש נגדם תביעה אזרחית. במסגרת התביעה ניתנת, כמובן, לנתבעים  אפשרות להתגונן בטענות עובדה ובטענות משפט ככל שהן שייכות לעניין.

 

האם סדר דין מקוצר מתאים לבירור השאלות העולות מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים?

ואכן, לא אחת נוקטות הרשויות המקומיות בהליך של סדר דין מקוצר, לפי סעיף 202(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984: מכוח סעיף 202(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, יכולה רשות מקומית לתבוע חובות ארנונה בהליך משפטי מקוצר, אשר במסגרתו, אין לנתבע זכות אוטומטית להגיש כתב הגנה, ועליו להגיש לבית המשפט בקשת רשות להתגונן, וככל שהבקשה מתקבלת, ההליך נדון בסדר דין רגיל, ברם, ככל שבקשת הרשות להתגונן נדחית, ניתן כנגד הנתבע פסק דין על יסוד כתב התביעה בלבד.

תביעות בסדר דין מקוצר נועדו למקרים שבהם – המחוקק מניח כי אין לנתבע הגנה של ממש כנגד התביעה שהוגשה כנגדו, ועל כן תביעה כזו היא "פסק דין על תנאי מפסיק" – כאשר התנאי המפסיק הינו קבלת בקשת הרשות להתגונן אשר הגיש הנתבע, על ידי בית המשפט. לרוב מדובר בתביעות לתשלום חובות על סכום קצוב, והנחת המחוקק הינה, כי אין מחלוקת על גובה החוב.

מהיכרותנו את חובות הארנונה אשר מייחסות רשויות מקומיות לנישומים – מעטים המקרים בהם חוב ארנונה שלא שולם הינו  ‘חיוב סופי אשר אין עליו מחלוקת’;

נהפוך הוא – לרוב רב השנוי במחלוקת – במקרים אלו – על המוסכם, ובניגוד לחיובי ארנונה לדירות מגורים – שהם מוסכמים ואינם שנויים במחלוקת לרוב – חיובי ארנונה במגזר העסקי הינם חיובים  המורכבים מפרמטרים רבים כאשר בדרך כלל נדרשת לגביהם התדיינות משפטית – בטרם יוכרע החוב הסופי.

 

ביהמ"ש שלום באשדוד – סדר דין מקוצר אינו מתאים לבירור הסוגיות הקשורות בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים

לאמיתו של דבר, טענה מסוג זה נטענה – ואף נתקבלה – בעניין תאק (אשד’) 8494-06-10 א. גולדן קראון – ניהול ואחזקות בע"מ נ’ עיריית אשדוד, פורסם בנבו (2011): באותו מקרה טענו הנישומים, אשר נתבעו על ידי עיריית אשדוד בסדר דין מקוצר לתשלום חובות ארנונה לפי סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, מכוח היותם בעלי שליטה בחברה שחדלה מפעילותה, כי סדר הדין המקוצר אינו מסגרת מתאימה לבירור טענות מסוג זה.

כב’ הרשם יניב בוקר פסק:

לטעמי, לא ניתן כלל להגיש תביעה לחיובם האישי של בעלי מניות או בעלי שליטה בחברה בהליך של סדר דין מקוצר. זאת מאחר ועילת התביעה אינה נשענת על ראייה בכתב או על חיקוק, במובן הטהור של הדברים, כי אם על נסיבות עובדתיות נוספות שאין דרך לאמתן בראשית ראייה בכתב.

כך, למשל, בסע’ 5 סיפא לכתב התביעה, טענה המשיבה כי המבקשים: "עשו שימוש בחברה במטרה להתחמק מביצוע חיוביהם הכספיים כלפי התובעת", ולפיכך, טענה בהמשך כי: "נתבעים 2 ו 3 אינם יכול ליהנות מהגנת מסך שבינם לבין החברה".

טענות אלה אינן טענות המתאימות להידון בסדר דין מקוצר, שכן הן מבססות עילה של מרמה, התחמקות או הרמת מסך, ואינן מבוססות על ראשית ראייה בכתב ו/או נובעות באופן ישיר מחיוב על פי חיקוק task software.

 

הרמת מסך דורשת הליך משפטי ‘שלם’ ולא חלקי

עמדה זו של כב’ הרשם יניב בוקר מתיישבת עם עקרונות היסוד של השיטה – אכן, מקום בו טענת הרשות המקומית לקיומו של חוב ארנונה נשענת על טענות מסוג הרמת מסך סטטוטורית, נדרש הליך משפטי של ממש לבירור הטענות, ואין מקום לבררן בסדר דין מקוצר.

עם זאת, יש לציין בפועל, במרביתם של המקרים,  אין לקביעה זו משמעות, וזאת משום שממילא, על פי הפסיקה, ככל שלנתבע בסדר דין מקוצר הגנה – שאינה הגנת בדים (ע"א 10189/07 ששון נ’ בנק המזרחי (לא פורסם)) – תינתן לו רשות להתגונן. רשויות מקומיות מגישות, כמעט באופן סדרתי, תביעות כנגד נישומים לתשלום חובות ארנונה, בסדר דין מקוצר או אף במסגרת תביעה על סכום קצוב במסגרת מנגנון ההוצאה לפועל, וברובם של המקרים, ניתנת רשות להתגונן – וזאת לפי ההלכה ולפיה – די בכך שהגנתו האפשרית של הנתבע אינה הגנת בדים.

ועם זאת, פסיקתו של כב’ הרשם יניב בוקר מקבלת נפקות אופרטיבית באותן נקודות שבהן תביעה בסדר דין מקוצר מעניקה לתובע בסדר דין זה, יתרונות על פני תובע רגיל (כגון, יכולת התובע לבקש במעמד הדיון בבקשת הרשות להגן, הטלת עיקול על נכסי הנתבע תוך שהוא פטור ממתן ערובה, וזאת מכוח תקנה 207 לתקנות סדר הדין האזרחי). לפיכך, מן הראוי שעמדתו של כב’ הרשם בוקר, תקבל את משקלה הראוי, בבואם של בתי משפט השלום השונים ברחבי הארץ להכריע בשאלת התאמת ההליכים מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, להידון בסדר דין מקוצר.

אנו סבורים שעמדתו של כב’ הרשם בוקר מציעה מבט  מרענן וראוי לעומת העמדה השגרתית המאפשרת לדון בהליך של סדר דין מקוצר תביעות   של רשויות לייחס לבעל שליטה בחברה שחדלה לפעול את חוב הארנונה של החברה מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים (לדוגמא בשא (ראשל"צ) 5493/05 מרחב אישי בע"מ נ’ עיריית רעננה, פורסם בנבו (2005), תאק (אשד’) 50303-07-11 שמחות שלמה אשדוד בע"מ נ’ עיריית אשדוד, פורסם בנבו (2012)).

 

חובתה של הרשות המקומית לברור את האפיק המשפטי המתאים בתביעת ארנונה כנגד בעלי שליטה בחברה

מאת: יאיר ממן, עו"ד; ענבל בר-און, עו"ד

בלחץ לובי הרשויות המקומיות הקנה המחוקק הישראלי לרשויות אמצעי יוצא דופן בדרקוניותו  לגביית חובות: הגבייה המנהלית. בנוהג שבעולם נושה המבקש לגבות חוב מבעל חובו, נדרש  ראשית לכל לברר את חובו בפני בית המשפט, ולאחר מכן- לאחר קבלת פסק דין לטובתו- לגבות את חובות במסגרת הליכים בלשכת ההוצאה לפועל. לא כן הרשויות המקומיות אשר זכו בפרורגטיבה בדמות דרך מקוצרת – גבייה מנהלית – אשר מקנה סמכויות גבייה דרקוניות ומרחיקות לכת לרשות, מחד, והגנות דיוניות ומהותיות – במשורה ואגרוף קמוץ – לאזרח הקטן.

 

לפיכך – בפני הרשות המקומית פתוחים שני מסלולים מקבילים לגביית חובות ארנונה:

האחד – המסלול שבסעיף 202(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, אשר מאפשר לרשות המקומית להגיש תביעות בסדר דין מקוצר לתשלום סכום כסף קצוב המגיע לה בחזקת רשות מקומית על פי כל דין כארנונה, כהיטל, כאגרה או כדמי השתתפות;

והשני – מסלול הגבייה המנהלית  המאפשר הטלת עיקולים, חילוט כספים ומימוש נכסים.

הגם ששני המסלולים פתוחים בפני הרשות – היא מעדיפה, על דרך הכלל, לנקוט במסלול הגבייה המנהלית, מסלול העלול לפגוע שלא כדין בנישום – ומקצר את הליכי הגבייה כלפי הרשות.

 

פסק דין שניתן בשנת 2007  ע"י כב’ השופט ד"ר עודד מודריק, בעקבות עתירה מנהלית שהגישו נישומים, (עתמ (ת"א) 1311/07 רובינשטיין צבי נ’ עיריית רעננה, פורסם בנבו (2007)) קבע, כי לא ניתן לנקוט הליכי גבייה מנהלית לגביית חוב ארנונה המיוחס לנישום מכוח הוראות סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, המייחס לבעל שליטה בחברה שפורקה ו/או חדלה לפעול"הברחת נכסים".  ובכל זאת, חרף קביעת כב’ השופט ד"ר עודד מודריק באותו עניין, ממשיכות הרשויות בשלהן, ולא אחת נוקטות הליכי גבייה מנהלית כאשר עילת החוב המיוחס לנישום, מבוססת על סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, כאילו לא בא פסק דין זה לעולם.

 

בחירת אפיק משפטי מתאים – עניין של סבירות

אנו סבורים כי, התנהלותן של הרשות בהקשר זה איננה עולה בקנה אחד עם מנהל ציבורי תקין. גם אם נניח לרגע, וזאת מכוח סעיף 20 לחוק יסוד: השפיטה, כי הלכה שנתנה בבית המשפט המחוזי היא אך ורק הלכה מנחה, ואינה מחייבת, עדיין – חובתה של הרשות המקומית למלא אחר פסק דינו של בית המשפט המחוזי נובעת – בין היתר – מחובתה של הרשות המקומית לנהוג בסבירות ובהגינות וכן לשקול את כל השיקולים הרלוונטיים הנוגעים לעניין הנדון like it. פסק פסק הדין בעניין רובינשטיין הינו בהחלט שיקול נכבד אשר יש לקחתו בחשבון- בבואה של הרשות ‘לבחור’ אפיק ראוי לבירור טענות בעניין חוב ארנונה נטען לפי סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים.

 

דיני המשפט המנהלי מטעימים, כי החובה לבחור באפיק המשפטי המתאים בכל מקרה במקרה, הינה נגזרת ישירה של חובת הנאמנות של הרשות המנהלית, המחוייבת, בין היתר, להפעיל את שיקול דעתה בסבירות ובהגינות (בג"ץ 1605/94 טלסינימה בע"מ ואח’ נ’ שרת התקשורת ואח’, פ"ד נב(3) 803 (1998)).

 

ראוי לצטט את דבריו של פרופ’ זמיר[1] בעמ’ 156-159:

 

"…כאשר קיימות סמכויות מקבילות, מתעוררת השאלה האם הרשות המוסמכת רשאית להחליט איזו סמכות להפעיל בכל מקרה ומקרה, כפי שיעלה הרצון מלפניה. האם היא רשאית להפעיל פעם סמכות זאת ופעם סמכות זאת באופן מקרי ושרירותי?

 

…החלטה של הרשות לבחור בין מקורות אחדים אף היא החלטה, וכמו כל החלטה מנהלית אף היא כפופה אף היא לכללים משפטיים ונתונה לביקורת שיפוטית, ויהיה שקול הדעת הכרוך בהחלטה רחב ככל שיהיה. בהתאם לכך יש לומר כי ההחלטה של הרשות המנהלית לבחור במקור מסוים מבין מקורות אפשריים כפופה למבחנים המקובלים, ובין היתר, עליה להיות מונחית על-ידי שיקולים עניינים, ועל ידי שקולים ענייניים בלבד, ולהתקבל בתוך מתחם הסבירות".

 

יתירה מכך – אנו סבורים שחובות ההגינות, הסבירות והנאמנות אשר מוטלות על הרשות המקומית ביחסיה עם האזרח, מחייבות אותה לבחור, מניה וביה, במקרה של חובות ארנונה שהיא מייחסת לנישום מכוח היותו בעל שליטה בחברה שחדלה לפעול– וזאת מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים – במסלול אשר מכיל בתוכו באופן מובנה מנגנון דיוני לבירור עובדות – הוא המסלול של תביעה אזרחית מסודרת בבית משפט, אשר במסגרתה יש דין ויש דיין וישנו הליך מסודר לבירור עובדתי של הטענות אשר מייחסת הרשות לנישום.

[1]  יצחק זמיר, הסמכות המנהלית, נבו הוצאה לאור (תשנ"ו- 1996)

האם סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים ‘עובר’ את מבחן החוקתיות?

מאת: יאיר ממן, עו”ד; ענבל בר-און, עו”ד

סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב) התשנ”ג– 1992 (להלן: “חוק ההסדרים“) תוקן בשנת 2004במסגרת סעיף 79 לחוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2004 (תיקוני חקיקה) התשס”ד- 2004, בתיקון אשר נשא עימו בשורה מרה לנישומי הארנונה שהם בעלי שליטה בחברות שחדלו מפעולתן.

הסעיף החיל באופן חלקי את הוראות סעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש) (להלן: “פקודת מס הכנסה”) על הליכי גביית ארנונה אשר נוקטות הרשויות המקומיות, ובמה דברים אמורים?

סעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה מאפשר לרשויות המס לגבות מסים אשר לא שולמו, באופן ישיר, מבעלי השליטה בחברה, וזאת מתוך חזקה שבדין, אשר ניתנת לסתירה, ולפיה – בעלי השליטה בחברה, כביכול, הבריחו נכסים מן החברה, וזאת לצורך התחמקות מתשלום מס;

 

סעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה חל גם ביחס לחובות ארנונה החל משנת 2004

החל מיום 1.1.04, וזאת מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, סעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, חל ביחס לחובות ארנונה לרשות המקומית, בשינויים המתחייבים;

יצוין, כי סעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, מכיל בתוכו, לצד סעיפי חרב, אשר יש להם השלכה קשה ככל שהדבר נוגע לזכות הקניין של הפרט, גם סעיפי מגן, המרסנים את כוחה של הרשות בבואה לגבות מס מן הנישום, ומטעם עלום כלשהו- רבים מסעיפי המגן לא נקלטו בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, ולמעשה, הרשויות המקומיות, אשר לרשותן עומדים אמצעי גבייה דרקונים ומרחיקי לכת בפגיעתם בזכויות הפרט (“גבייה מנהלית”), קיבלו,  חרף אי הריסון שנקטו עד כה – אמצעי נוסף, אשר מקנה להן כוח (רב מידי, לטעמנו), ביחס לנישומים.

 

בעיות חוקתיות קשות מנשוא

אין צורך להיות משפטן – בכדי להיווכח שהחוק מעורר בעיות חוקתיות קשות – של פגיעה אשר על פניה – אינה פגיעה מידתית – בזכות הקניין של בעלי שליטה בחברות אשר חדלו לפעול– וזאת – תוך הגנות פרוצדורליות רזות, אנמיות, אנורקטיות כמעט – או בקיצור, לא מספיקות;

לא בכדי – נישומים רבים אשר נחשפו להליכי גבייה מנהלית מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, העלו, בין יתר טענותיהם, בפני בית המשפט – את הטענה ולפיה סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים אינו חוקתי, וזאת היות והוא פוגע באופן בלתי מידתי בקניינם הפרטי של בעלי שליטה בחברות– וזאת – שלא לתכלית ראויה – וללא הגנות דיוניות ראויות.

 במספר מקרים נדרשו בתי המשפט בישראל, בין אם אלו בתי משפט שלום, ובין אם אלו בתי משפט מחוזיים, לשאלת החוקתיות של סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים;

 נציג כאן שתי החלטות של בתי משפט, האחת – החלטת בית משפט השלום ברשל”צ (בשא (ראשל”צ) 4597/05 פנסו שלמה נ’ עיריית חולון, פורסם בנבו (2006)) והשנייה, של בית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב, בעניין עתמ (ת”א) 1311/07 רובינשטיין צבי נ’ עיריית רעננה, פורסם בנבו (2007) – אשר נדרשו לדון – ולפיכך דנו – בשאלת החוקתיות של סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים.

 

“אין צורך להרחיב על מצבן העגום של חלק גדול מן הרשויות המקומיות בישראל”

בעניין בשא (ראשל”צ) 4597/05 פנסו שלמה נ’ עיריית חולון, פורסם בנבו (2006) נפסק כי:  

עיון בדברי ההסבר להצעת החוק לתיקון סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים (הצעות חוק  – הממשלה מס’ 64 מיום 3.11.2003) מגלה כי הצעת החוק הייתה לגבות את הארנונה העסקית אשר לא שולמה ע”י חברה –  דווקא מבעלי הנכס אשר בגינו הארנונה לא שולמה. הצעה זו לא התקבלה על דעתו של המחוקק כמות שהיא, ולבסוף המחוקק בחר בפתרון שונה, זה המעוגן היום בסעיף 8(ג).

ואולם, בדברי ההסבר נומקה תכלית החקיקה העומדת ביסוד סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, נימוק שניתן להסתייע גם לחקיקה הנידונה, אף אם הפיתרון שהתקבל שונה מהנוסח שהוצע. נאמר שם כי השינוי בחקיקה מוצע כדי: “למנוע מצבים בהם בעלי עסקים המחזיקים בנכסים מושכרים מפסיקים את פעילותם בנכס ואינם משלמים את הארנונה בשלו.”

אין צורך להרחיב על מצבם הכלכלי העגום של חלק גדול מהרשויות המקומיות בישראל.

מצב זה קיבל, למשל, ביטוי מפורש בחוק יסודות התקציב (תיקון מס’ 31 והוראת שעה) התשס”ד – 2004. על פי חוק זה מוקנית לכספים שגבתה עירייה (המצויה בהליך של הבראה ע”פ החוק) חסינות מפני עיקולי צד ג’ של נושיה. הרקע לחקיקת החוק מובא בפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין ע”א 10233/04עיריית יהוד נ’ י.ר.א.ב. שירותי נוי 1985 בע”מ (טרם פורסם):

“בשנות ה-80 חל שינוי מרחיק לכת במעמדו של השלטון המקומי בישראל אשר מקורו בתהליכים חברתיים, פוליטיים ותרבותיים. רשויות מקומיות רבות החלו לממן בכוחות עצמן, ממקורות הכנסה עצמאיים, יותר ויותר מפעולותיהן, ובכלל זה שירותים שהן חייבות לספק לתושביהן על פי חוק. תהליך זה כונה בספרות “ביזור פיסקלי” (בלנק, משפט השלטון המקומי, ביזור ואי שוויון מרחבי בישראל, משפטים לד 197, 219-220, 226). במקום להתבסס על העברות כספים ממשלתיות, שמקורן במיסוי כלל ארצי, החלו רשויות מקומיות להיבנות יותר ויותר על מקורותיהן הן, והשתתפות המדינה בהוצאותיהן הלכה ופחתה (וינוגרד, דיני רשויות מקומיות, כרך ב’, מהדורה 5, 1998, עמ’ 537-544). בתהליך זה של חתירה לעצמאות כלכלית הולכת וגדלה של השלטון המקומי לא כל הרשויות המקומיות עמדו. היו כאלה שלא עמדו באתגר שהונח לפתחן, ונקלעו לקשיים כלכליים חמורים (בלנק, שם, עמ’ 243). שנת 2004 היתה שנת משבר לשלטון המקומי בישראל. קשיים מינהליים, תקציביים ואחרים העיקו על הרשויות המקומיות לאורך שנים רבות, אולם לקראת שנה זו הגיעו הדברים לידי שבר של ממש, אשר הצריך התערבות של השלטון המרכזי. על רקע המשבר הכלכלי שפקד את השלטון המקומי, נפתחה יוזמת חקיקה ממשלתית אשר נועדה לחלץ את הרשויות המקומיות במשבר מן המצוקה הכלכלית הקשה בה היו נתונות. ביוני 2004 הוגשה מטעם הממשלה הצעת חוק יסודות התקציב (תיקון מס’ 31 והוראת שעה) (ייעוד כספי הקצבות לרשות מקומית), התשס”ד-2004 (הצעות חוק הממשלה, 108, תשס”ד, 496) הצעה זו נועדה לתת מענה לפגיעה המתמשכת באותם תושבי הרשויות המקומיות שלא זכו לקבל שירותים עירוניים חיוניים בסיסיים, ונוכח העיכוב הרב שחל בתשלום שכר עבודה לעובדי הרשויות.”

 

“אין מים, אין חשמל, ואי אפשר לעמוד בזה”

בדברי ההסבר להצעת החוק הממשלתית הנ”ל נאמרו דברים מאלפים בעניין זה:

“רשויות מקומיות רבות נמצאות במשבר תקציבי, ומתקשות לספק שירותים חיוניים לתושביהן ולשלם שכר באופן סדיר לעובדיהן. חלק ניכר מהרשויות המקומיות נמצאות בגירעון, ואין להן הכספים הדרושים לפירעון חובות העבר, ולתשלומים שוטפים, ובכלל זה לתשלום משכורות לעובדיהן.”

ובדיון שנערך במליאת הכנסת ביום 9.6.04, בו נדונה הצעת החוק האמורה, הסביר יו”ר ועדת הכספים, חה”כ הירשזון, את הרקע לחקיקה זו:

“הצעת החוק הזאת באה לפתור את נושא המשכורות ברשויות המקומיות ובמועצות הדתיות… בזמן האחרון אנחנו עדים לכך, שברשויות מסוימות רבות, שמספרן גדל כל יום, מנתקים את החשמל, לבתי הספר אין מים, אין חשמל, ואי אפשר לעמוד בזה…”

נוכח דברים אלה נראה כי עיתוי חקיקתו של סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים (במסגרת חוק ההסדרים לשנת 2004) אינו מקרי. אין ספק בעיני, כי זוהי הוראת חוק שנחקקה על רקע הדברים האמורים לעיל, והינה משתלבת עם החקיקה הנ”ל.

נראה, כי באמצעות שינוי החקיקה שהתקבל לבסוף, רצה המחוקק להעמיק את גביית הארנונה ולשפר את מצבם הכלכלי הקשה של הרשויות המקומיות בישראל, בכך שאיפשר את גביית חוב הארנונה העיסקית במישרין מבעלי עסקים אשר הפסיקו את פעילותם.

החקיקה נעשתה על מנת להפסיק את המצב בו הרשויות המקומיות נותנות משירותיהן לאותם עסקים מחד, אך מאידך אינן מצליחות לגבות את הארנונה המגיעה להן, ועומדות בפני שוקת שבורה במקרים כגון אלה, נוכח העובדה שעל פי פקודת העיריות רק המחזיק בנכס – שהוא במקרים הרלוונטיים תאגיד חסר כל – חייב בארנונה בגין הנכס.

לאחר שבית המשפט סוקר, בעניין פנסו, את תכלית החקיקה, הוא נפנה לשאלה באם סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים – מידתי הוא:

 

ביהמ”ש: סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים – מידתי

בענייננו: המחוקק קבע שורה של שסתומים לתחולתו של סעיף 8(ג):

ראשית, החוק אינו חל על דירות שמשמשות למגורים. למעשה, הוא חל רק על נכסים עסקיים בלבד;

שנית, החוק יחול רק במקרים בהם החברה המחזיקה הפסיקה את פעילות העסקית. כך למשל, לא ניתן לתבוע את בעלי השליטה, מקום שהחברה העתיקה את פעילותה העסקית למקום אחר, אך לא הפסיקה אותה.

שלישית, החבות בגין החוק צומחת רק לגבי בעלי עניין שיש להם אינטרס של ממש בחברה. לא כל בעל מניות המחזיק בשיעור קטן בהון המניות של החברה חב בחובות הארנונה באורח אישי.

כך למשל, אם לאותו בעל מניות שיעור אחזקות קטן בחברה, או שאין לו כח למנות מנהל בה, ולמעשה אפשרויות מימוש ההנאה שלו מפירות הצלחתה של החברה אינה גבוהה – הרי שלא תוטל עליו החבות הנידונה.

רק בעל מניות מהותי אשר פוטנציאל השפעתו על פעילותה העסקית של החברה הינה משמעותית – חשוף לתביעה.

בשווי לנגד עיני את האינטרסים המתנגשים, דומני שנוסחת האיזון הקבועה בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים עומדת במבחנים שנקבעו בפרשת חוף עזה על ידי בית המשפט העליון.

סבורני כי קיים קשר בין תכלית החוק (העמקת גביית הארנונה) לבין האמצעי שננקט (ירידה לכיסם של בעלי השליטה). סבורני עוד, כי האמצעי שננקט, בראי שסתומי הביטחון הקבועים בהוראת החוק, פוגעת בקניינו של האדם במידה הפחותה ביותר, ונשמר על פיו היחס הראוי בין האמצעי למטרה.

לפיכך, דומני כי בסיכום הכללי הוראת החוק הגיונית להשגת המטרה ושומרת על יחס ראוי בין הפגיעה בזכות הקניין של הפרט לבין האינטרסים המקודמים על פיה.

לסיום אוסיף עוד כי ירידה לכיסם של בעלי השליטה בחברה במקרה של הפסקת הפעילות איננה דבר זר לדינים פיסקליים. ראינו, כי גישה זו קיימת בפקודת מס הכנסה. היא קיימת גם בסעיף 106(ב2) לחוק מס ערך מוסף, תשל”ו – 1975.

לטעמי, מכל האמור לעיל עולה שההוראה עומדת גם ביסוד זה של פיסקת ההגבלה.

 

השופט מודריק: אין להבחין בין רשות איתנה כלכלית לבין רשות שאינה כזו

גם בפסק דינו של כב’ השופט ד”ר עודד מודריק, מבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב, בעניין עתמ (ת”א) 1311/07 רובינשטיין צבי נ’ עיריית רעננה, פורסם בנבו (2007),נדונה שאלת חוקתיותו של סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים;

באותה פרשה טענו העותרים כי החוק אינו חוקתי, שכן הוא נוקט אמצעים מרחיקי לכת הפוגעים בקניינם של בעלי שליטה בחברה, באופן לא מידתי, שכן, לא כל הרשויות סובלות ממצוקה תקציבית, ואין כל הצדקה להפעיל הוראות חוק מרחיקות אלו ביחס לרשויות אשר אינן סובלות ממצוקה תקציבית, כגון עיריית רעננה:

קובע השופט מודריק בהקשר זה כי:

אולם, אני סבור ששעה ששוקלים את חוקתיות החוק אין צורך לערוך הבחנות בין רשות חזקה לרשות חלשה מבחינה כלכלית שכן במדינת ישראל המשק הציבורי מתנהל כמין מערכת של כלים שלובים. העובדה שרשות מקומית מסוימת מצויה במצב כלכלי מבוסס מאפשרת להפנות תקציבים ממשלתיים לרשות אחרת המצויה במצב כלכלי גרוע. הרשות המבוססת צריכה כדי לשמור על מצבה וכדי לא להרע עוד יותר את מצבן של הרשויות החלשות להשתמש באותם כלי גבייה מיוחדים שחוק ההסדרים העמיד לרשותה.

אילו כל רשות הייתה מתנהלת כמין בועה משקית נפרדת שאינה תלויה בתקציבי הממשלה ובמצבן של רשויות אחרות כי אז אולי היה טעם בטיעוני העותרים. כיוון שרשות נוגעת ברשות ומן הכלי המלא של האחת נמצאת השנייה נהנית, אפשר לקבוע שהתכלית החוק שורה על הרשויות כולן ותכליתו היא הרי אליבא דכוליא עלמא תכלית ראויה. 

לעניין שאלת המידתיות, קובע כב’ השופט ד”ר עודד מודריק, כי:

כדי לקבוע שחוק הוא חוק חוקתי אין די בכך שתכליתו ראויה אלא יש גם צורך בבדיקת מידתיותה של הפגיעה שהחוק פוגע בזכויות חוקתיות מוגנות. לפי הפרשנות שנתתי בהוראות סעיף 8[ג] לחוק ההסדרים דומה לי שהפגיעה בקניין הפרטי העולה ממנו היא מידתית…אולם, הברחת הנכס בנתונים של הפסקת פעילות של החברה הפרטית לבעל השליטה מראה על הזהות המתקיימת בין החברה לבעליה. בעל השליטה והחברה הפרטית הם למעשה ישות משפטית זהה ולכן מוצדק במקום שהחברה שומטת מידיה נכסים ומעבירה אותם לבעלי כדי לחמוק מתשלום מס או ארנונה, לגבות מן הבעלים את החוב כאילו הוא החברה. כללו של דבר לא מצאתי בסיס ראוי להשתית עליו קביעה כי הוראת סעיף 8[ג] לחוק ההסדרים אינה חוקתית ואני דוחה טענה זו.

את עמדתנו בשאלת חוקתיותו של סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, נציג ברשומה נפרדת.

סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים לא יחול על חובות שאינם ארנונה

סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים מאפשר לרשויות מקומיות אמצעי מקוצר ויעיל לגביית חובות ארנונה מחברות אשר שכרו נכסים: על פי הסעיף, ניתן יהא לגבות את חובות הארנונה באופן ישיר מבעלי השליטה בחברה אשר חדלה מפעילותה ו/או התפרקה, וזאת מכוח חזקה, המעוגנת בסעיף, ולפיה בעלי השליטה בחברה הבריחו את נכסי החברה וזאת מתוך מטרה, כביכול, לחמוק מתשלום חובות ארנונה: בעל שליטה בחברה המבקש לסתור חזקה זו, הנטל עליו להוכיח כי לא הבריח את נכסי החברה, וכי לא נטלם לידו ללא תמורה.

לשונו של הסעיף קובעת כי:

“על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל”ב-1972 (בסעיף זה – עסק), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים;”

הסעיף מפנה להוראות סעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, אשר מאפשרות לגבות מס באופן ישיר מבעלי שליטה בחברה, וזאת מתוך הנחת יסוד, המעוגנת בסעיף, ולפיה, בעלי השליטה בחברה הבריחו נכסים, וככל שמבקשים המה לסתור חזקה זו, הנטל עליהם לעשות כן. החל מיום 1.1.2004, הוראות אלו מפקודת מס הכנסה, חלות גם על חובות הארנונה של חברות, וניתן לגבות חובות אלו באופן ישיר מבעלי השליטה בחברה, בהינתן התנאים האמורים בסעיף 110א(א) לפקודת מס הכנסה.

על אף לשונו הברורה של הסעיף, הרשויות מנסות את מזלן

על אף לשונו הברורה של הסעיף, ולפיה, לא ניתן לגבות באמצעותו, אלא חובות ארנונה (היינו, לא ניתן באמצעות הסעיף לגבות חובות מכל סוג אחר לרשות המקומית כגון מים, ביוב, אגרות, היטלים וכיו”ב) – ניסו לא מעט רשויות מקומיות את מזלן, והגישו תביעות כנגד בעלי שליטה בחברות, מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, גם בגין חובות מקשת רחבה של סוגים: מים, ביוב, היטלים, אגרות ועוד.

בעניין בשא (ראשל”צ) 5493/05 מרחב אישי בע”מ נ’ עיריית רעננה, פורסם בנבו (2005), מעמיד בית המשפט הלכה על מכונה, וקבוע כי  אין כל מקום להרחיב את המונח “ארנונה” לחיובים אחרים, וזאת נוכח לשונו הברורה של סע’ 8(ג) הנ”ל המתייחס לארנונה כללית שהוטלה לפי סע’ 8(א) לחוק.

נימוק נוסף המחייב את המסקנה שאין לאפשר את הפעלת הסמכות לגבי חובות שאינם חובות ארנונה נעוץ בזכויות יסוד חוקתיות ובפרט ההגנה על זכות הקנין. בשורה של פסקי דין נקבע כי כאשר מדובר בקניינו הפרטי של אדם, אין להרחיב את הירידה לקניינו הפרטי, מעבר לקבוע בחוק מכוח היסקים לוגיים או גזירות שוות למיניהן. יישום המנגנון הקבוע בסעיף 8[ג] לחוק ההסדרים נקבע ביחס לחובות ארנונה בלבד ואין בהם את הכוח לרדת לקניינו הפרטי של אדם ביחס לחובות אחרים.

על עורכי הדין המייצגים את הרשויות המקומיות מוטלת חובה לוודא שההליך שהם נוקטים בשם הרשות עולה בקנה אחד עם האמור בסעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ולפיו, אין פוגעים בזכות הקניין של אדם (המעוגנת בסעיף 3 לחוק יסוד זה), אלא לפי חוק או על פיו. משאין חולק כי סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים אינו מסמיך את הרשויות המקומיות לרדת לקניינם הפרטי של בעלי שליטה בחברות שחדלו לפעול, בגין חובות שאינם חובות ארנונה, יש לפרש את הסמכות בצמצום ולגבי חובות ארנונה בלבד.

 

גביית חובות ארנונה מבעלי שליטה בחברה – שיק פתוח או מוגבל בסכום?

מאת: ענבל בר-און, עו”ד; יאיר ממן, עו”ד

סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, מאפשר לרשויות מקומיות לגבות חובות ארנונה מבעלי שליטה בחברה, וזאת כחריג לכלל ולפיו חובות שמשאירה אחריה חברה – יגבו מן החברה עצמה, אך לא מבעלי השליטה שבה. סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים מקים לרעת בעל השליטה בחברה “חזקת הברחת נכסים”, אשר משמעותה היא – שבעל השליטה בחברה נחשב בעיני הדין כמי שהבריח את נכסי החברה, וזאת – עד שיוכיח אחרת, והנטל על בעל השליטה בחברה להוכיח זאת.

ככלל, ככל שעסקינן בחובות של חברה לנושיה, הדרך היחידה המאפשרת לגבות את החובות מבעלי השליטה עצמם ולא מן החברה, היא באמצעות הליך של ‘הרמת מסך’ מכוח סעיף 6 לחוק החברות, התשנ”ט – 1999.

עד לשנת 2004 – החריג היחיד לכלל זה נבע מסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, ולפיו – ככל שלחברה חובות לרשויות המס, ניתן לייחס לבעלי השליטה בחברה חובות אלו, ללא צורך בהליך של הרמת מסך. החל משנת 2004, אז תוקן חוק ההסדרים משנת 1992, והוסף לו סעיף 8(ג), רשויות מקומיות יכולות לפעול לגביית חובות ארנונה באותו אופן שבו רשויות המס יכולות, מכוח סעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה; כלומר, רשויות מקומיות יכולות לייחס לבעלי השליטה בחברה את חובות הארנונה של החברה, וזאת ללא כל צורך בהליך ‘רשמי’ של הרמת מסך לפי סעיף 6 לחוק החברות, וזאת מכוח חזקה המעוגנת בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, ולפיה, בעל השליטה החברה הבריח את נכסיה, כביכול, וזאת בכדי לחמוק מתשלום חובות ארנונה.

האם יש להגביל את גביית חובות הארנונה עד לגובה הנכסים שהוברחו?

באופן טבעי, ה’גזירה’ החדשה הולידה אינספור התדיינויות בין הרשויות המקומיות לבין בעלי שליטה בחברות שחדלו לפעול ואשר הותירו אחריהן חובות ארנונה לא משולמים. המחלוקות נסבו על מספר נושאים, כגון – קביעת נטלי ההוכחה,  תחולת החזקה , הדרכים לסתור את חזקת הברחת הנכסים, ועוד.

אחת השאלות אשר נתעוררה בהקשר זה בפסיקה, הינה השאלה – האם הרשות המקומית יכולה לגבות מבעל השליטה חובות עד לגובה הנכסים שהוברחו, או עד לגובה חוב הארנונה, גם אם הוא עולה על שווי הנכסים שהברחתם מיוחסת לבעלי השליטה בחברה;

השאלה הזו מעוררת קושי, שכן מובלעת בתוכה הנחת יסוד, ולפיה, נכסים כבר הוברחו. אלא מאי, שהפסיקה חלוקה בשאלה האם על הרשות המקומית הנטל להוכיח שלחברה היו נכסים בעת שנתפרקה, או שמא, על בעלי השליטה בחברה שלהם מיוחסים החובות, מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, להוכיח שלא היו לחברה נכסים בעת פירוקה. במילים אחרות, אין עדיין הכרעה ברורה בפסיקה באם – הנטל להוכיח שהיו לחברה נכסים, מוטל על הרשות המקומית אם לאו.

מחלוקת פסיקתית

ככל שמתבררת – לאחר דיון הוכחות כדבעי – השאלה באם היו לחברה נכסים אם לאו – עולה שאלה המשכית, והיא – האם ניתן לגבות מבעלי השליטה בחברה שחדלה לפעול את חובות הארנונה – עד לגובה הנכסים, או מעבר לכך:

גם בסוגיה זו, התעוררה מחלוקת בפסיקה: בעוד שבמספר פסקי הדין נקבע כי הרשות המקומית רשאית לגבות את חובות הארנונה עד לגובה הנכסים אשר היו לחברה בעת פירוקה/חדילת פעולתה, הרי בפסקי דין אחרים נפסק כי ניתן לגבות את מלוא חובות הארנונה מבעלי השליטה בחברה, ללא כל קשר לשווי הנכסים שהיו ברשות החברה בעת פירוקה; פסקי דין נוספים מציעים פתרונות ביניים, חלקם אף יצירתיים במיוחד:

 

הגישה המקלה עם הנישום – גביית חובות הארנונה עד לגובה הנכסים שהוברחו

בעניין תא (י-ם) 14030-08 עיריית ירושלים נ’ בד רץ בע”מ, פורסם בנבו (2013) נפסק לעניין זה, כי יש לגבות חובות ארנונה מבעלי השליטה בחברה, עד לגובה הנכסים אשר היו ברשותה בעת פירוקה:

אין בידי לקבל טענה זו. סבורה אני כי הטלת האחריות הישירה מכח הוראת סעיף 119א לפקודת מס הכנסה היא כשעור הנכסים, ולא כגובה החוב. מסקנה זו עולה הן מהוראת סעיף 119א(א)(3) בכללותה הקושרת בין הטלת האחריות האישית לבין העברת הנכסים ללא תמורה, הן מהוראת סעיף 119א(ג) הקובעת כי “לא יגבו ממי שקיבל את הנכסים או הפעילות לפי סעיף קטן (א) או (ב) יותר משווי הנכסים או הפעילות שקיבל ללא תמורה…” והן מתכלית החקיקה שעניינה מניעת הניצול הכרוך בהעברת הנכסים או הפעילות לצד ג’ לצורך ההתחמקות ממס (ר’ ע”א 2755/08דליה פלח נ. פקיד השומה תל אביב 3) [פורסם בנבו] .

גישה דומה ננקטה גם בעניין תא (אשד’) 1803-07 עירית אשדוד נ’ ירון אירועים בע”מ , פורסם בנבו (2011).

 

הגישה המחמירה עם הנישום – יש לגבות את החוב במלואו, ללא קשר לשווי הנכסים אשר הוברחו

לעומת זאת, בעניין תאק (הרצ’) 18261-11-09 עירית כפר סבא נ’ “אמינות – מעליות” בע”מ, פורסם בנבו (2010) נפסק אחרת: “לפי הוראת חוק ההסדרים, הרשות המקומית  רשאית לגבות את מלוא חוב הארנונה בלי קשר להיקף הנכסים שהועברו בפועל, אם בכלל, וזאת מכוח החזקה הראייתית הקבועה בסעיף 119א(א)(3) לפקודה”.

 

השופט מודריק – גישת ביניים יצירתית

בפסק הדין בעניין עתמ (ת”א) 1311/07 רובינשטיין צבי נ’ עיריית רעננה, פורסם בנבו (2007) ניתן למצוא ‘גישת ביניים’ יצירתית:

מחד, נקבע כי לרשות המקומית הזכות לגבות את חובות הארנונה עד מלוא גובה חוב הארנונה עצמו, ללא כל תלות בשווי הנכסים אשר הברחתם מיוחסת לבעלי השליטה בחברה:

היקף הזכות לגבות – המחוקק ראה לנכון לאמץ אל סעיף 8[ג] לחוק ההסדרים רק את הוראת סעיף קטן [א] של סעיף 119א לפקודה. סעיף קטן [ג] של סעיף 119א לפקודה לא הוכלל בהוראות סעיף 8[ג] לחוק ההסדרים. כיוון שסעיף קטן זה מגביל את היקף הגבייה מצד ג’ לשווי הנכסים שאותו צד קיבל ללא תמורה מן התאגיד שהפסיק את פעילותו, ברי שמכלל לאו שומעים הן. אי הכללת ההגבלה בהיקף הגבייה לשיעור הנכסים המועברים משמיעה שהרשות מותרת בגביית מלוא חוב הארנונה מבעל השליטה בלי קשר להיקף הנכס או שיעור הנכס שהוברח אליו. סיכומה של נקודה זו הוא זה. סעיף 8[ג] לחוק ההסדרים מסמיך את הרשות לגבות את מלוא חוב ארנונה כללית שהותירה חברה פרטית שהפסיקה את פעילותה מבעל שליטה באותה חברה ובלבד שבעל השליטה קיבל לידיו נכס מנכסי החברה בלי תמורה (או בתמורה חלקית).

מאידך,  מוסיף בית המשפט וקובע כי הגם שגביית חוב הארנונה לא תוגבל לגובה שווי הנכסים שהברחתם מיוחסת לבעלי השליטה, היא תוגבל בדרך אחרת:

למעלה מכאן חרצתי דעתי שגביית חוב הארנונה של חברה פרטית  מבעל השליטה בה אפשרי רק בהתקיים כל נסיבות סעיף 119א[א] לפקודה בשינויים המחויבים מן העניין. הווה אומר שבעניין כבענייננו הירידה אל קניינם של בעלי השליטה בחברת הישגים אפשרית כאשר מתברר שהחברה העבירה לבעלי השליטה נכס מנכסיה בלי תמורה (בנסיבות של העברת נכסים בתמורה חלקית אפשרות הירידה אל קניינו של בעל השליטה מצטמצמת באופן יחסי לפער שבין התמורה המלאה לתמורה החלקית).

במילים אחרות, בית המשפט קובע כי ככל שנעשתה הברחת נכסים חלקית (היינו, בעל השליטה קיבל לידיו נכס בתמורה חלקית), הרשות המקומית תוכל לגבות חובות ארנונה – אמנם לא עד לגובה הנכסים שהוברחו, אלא באופן חלקי בלבד, לפי השיעור מגובה הנכס – אותו קיבל בעל השליטה ללא תמורה: כלומר, אם בעל שליטה, לדוגמא, קיבל לידיו נכסים ושילם עליהם תמורה חלקית בסך של 60% מערך הנכס, הינו, בוצעה הברחת נכסים ביחס ל 40% משווי הנכס, תוכל הרשות המקומית לרדת לקניינו הפרטי של בעל השליטה בחברה, עד לשיעור של 40% מגובה חוב הארנונה המיוחס לו מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים.

סיכום

יש להשית את הלב לכך, שהן לפי פסק הדין בעניין רובינשטיין והן לפי פסק הדין בעניין בד רץ, שיעור החוב אשר יכולה הרשות המקומית לגבות מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, קשור בקשר הדוק או לשאלת גובה הנכסים שהברחתם מיוחסת לבעלי השליטה או לשאלת גובהו של החלק היחסי שבנכס, אשר נמסר ללא תמורה לבעל השליטה שבה.       מכאן עולה ומתבקשת המסקנה שיש להטיל על הרשות המקומית חובה שבדין לערוך בירור עובדתי מקדמי – תחילה – הן בקשר לשאלת קיום הברחת הנכסים, והן בקשר לשאלת שיעור הברחת הנכסים, ככל שהייתה כזו, וזאת בטרם תפעל להפעלת הסמכות הנתונה לה לפי חוק ההסדרים.

 

 

 

סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים – לגופו של נישום או לגופו של נכס?

מאת: ענבל בר-און, עו”ד; יאיר ממן, עו”ד

סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים קובע כי ניתן לגבות חובות ארנונה מבעלי שליטה בחברה שחדלה לפעול (עקב פירוק, לדוגמא), וזאת כחריג לכלל ולפיו – חובותיה של חברה בע”מ תיגבנה מן החברה עצמה, ולא מבעלי השליטה שלה, וזאת ככל שלא בוצע הליך של הרמת מסך.

הסעיף נכנס לתוקף החל מיום 1.1.2004, וזוהי לשונו:

“על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל”ב-1972 (בסעיף זה – עסק), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים;”

 

ירידה לכיסם הפרטי של בעלי שליטה בחברות החבות במס – מעתה גם לעניין חובות ארנונה

כפי שניתן ללמוד מנוסחו של סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, הסעיף נוטל את סעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, אשר קובעת שניתן לגבות חובות מס מבעלי שליטה בחברות, וזאת בלא להזקק להליך של הרמת מסך, ומחיל אותו, בשינויים המתחייבים, על חובות ארנונה. סעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, אם כן, רלוונטי גם לבעלי שליטה בחברה אשר החברה שבבעלותם שכרה נכסים, והותירה אחריה חובות ארנונה. מכוח סעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, ניתן לגבות חובות מס (והחל משנת 2004, בעקבות סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים – גם חובות ארנונה), מבעלי שליטה בחברות, בהינתן התנאים החילופיים הבאים:

“(1)      היה לחבר בני אדם חוב מס ונתפרק או העביר את נכסיו ללא תמורה או בתמורה חלקית בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו ממי שיקבל את הנכסים בנסיבות כאמור.

(2)       היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא העביר את פעילותו לחבר בני אדם אחר, שיש בו, במישרין או בעקיפין, אותם בעלי שליטה או קרוביהם (בפסקה זו – החבר האחר), בלא תמורה או בתמורה חלקית, בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו מהחבר האחר.

(3)       מבלי לגרוע מהוראות פסקאות (1) ו- (2), היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס כאמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה”.

 

דיונים רבים בפסיקה

מכל שלושת סעיפי משנה אלו, סעיף המשנה הנדון ביותר בפסיקה הינו סעיף 119א(א)(3)- בניגוד לשני סעיפי המשנה הראשונים, העוסקים בהברחת נכסים אמיתית – הרי שסעיף המשנה השלישי, סעיף 119א(א)(3) – עוסק בחזקה של הברחת נכסים על ידי בעלי השליטה – מן החברה- היינו – לשיטת הסעיף, יראו את בעל השליטה כמי שהבריח נכסים – אלא אם כן הוכיח בעל השליטה אחרת.

זהו הסעיף הנדון ביותר בפסיקה, מן הטעם הפשוט, ולפיו, שבכדי לפעול לגביית מיסים (בין ‘רגילים’ ובין – ארנונה עירונית), מכוח סעיפים 119א(א)(1) ו 119א(א)(2), על רשות המס, או על הרשות המקומית, בהתאם לסוג המס (ארנונה או מס אחר) – להוכיח כי בעלי השליטה בחברה הבריחו נכסים – בין אם לצד שלישי ובין אם לתאגיד אחר.

 

הקלה עם רשויות המס והחמרה עם הנישום

סעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה, הינו הסעיף אשר מקל – מכל שאר הסעיפים – על רשויות המס או על הרשויות המקומיות לפעול כנגד מי שלשיטתן חב להן במס, בין אם מס ארנונה ובין אם מס אחר; לפי סעיף זה, על הנישום – בעל השליטה בחברה שחדלה לפעול, להוכיח כי לא הבריח נכסים – רשויות המס מצידן, נוקטות הליכי גבייה, ואילו הנישומים הם אלו שנדרשים להוכיח כי “אין להם אחות” (היינו, שלא הבריחו נכסים).

לפיכך, מרבה הרשות המקומית להגיש תביעות כנגד בעלי שליטה בחברות מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים המפנה בתורו לסעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה, ויוצא שסעיף זה זכה לתילי תילים של דיונים בפסיקה, וכל מילה ומשפט שלו זכו לפרשנויות, כמספר השופטים אשר ישבו על המדוכה בדונם בסעיף חוק זה:

 

“מהם” – מן הנכסים או מבעלי השליטה?

אחת השאלות אשר נדונות בתדירות גבוהה בפסיקה, הינה השאלה – למה התכוון המחוקק כאשר קבע, במסגרת הסעיף כי “ניתן לגבות מהם את חוב המס”- כאמור, הסעיף מייחס לבעלי שליטה בחברות שחדלו מפעולתן, אשמה של הברחת נכסי החברה לצורך השתמטות מתשלום מיסים בכלל, לרבות מיסי ארנונה, והשאלה אשר עלתה בפסיקה הייתה, האם במילה “מהם” מתכוון המחוקק כי ניתן לגבות מן הנכסים שהוברחו את חוב המס, או שמא, במילה “מהם” מתכוון המחוקק לכך שניתן לגבות מבעלי השליטה אשר להם מיוחסת הברחת הנכסים, את חובות המס.

בניגוד לשאלות אחרות אשר נתעוררו בפסיקה באשר לפרשנות סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים ובאשר לפרשנות סעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, אשר ביחס אליהן לא הייתה אחידות דעים באשר לפרשנות היסודות השונים של הסעיף, ביחס לשאלה שהצגנו דלעיל, באשר לכוונת המחוקק במונח “מהם”, קיימת בפסיקה, למרבה ההפתעה, אחידות דעים, ולפיה, כשהמחוקק קובע שניתן לגבות “מהם”הוא מתכוון לבעלי השליטה של החברה, אשר להם מיוחסת חזקת הברחת הנכסים, ולא לנכסים שהוברחו (אם הוברחו), עצמם.

 

פניה להיסטוריה של סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים

בעניין בשא (ראשל”צ) 4597/05 פנסו שלמה נ’ עיריית חולון, פורסם בנבו (2006) מעגן בית המשפט את הסברו, מדוע הפרשנות הנכונה היא כי ניתן לגבות את חובות הארנונה “מהם” – היינו – מבעלי השליטה החברה – לאור ההיסטוריה החקיקתית של החוק. וכך בית המשפט קובע:

עיון בדברי ההסבר להצעת החוק לתיקון סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים (הצעות חוק  – הממשלה מס’ 64 מיום 3.11.2003) מגלה כי הצעת החוק היתה לגבות את הארנונה העסקית אשר לא שולמה ע”י חברה –  דווקא מבעלי הנכס אשר בגינו הארנונה לא שולמה. הצעה זו לא התקבלה על דעתו של המחוקק כמות שהיא, ולבסוף המחוקק בחר בפתרון שונה, זה המעוגן היום בסעיף 8(ג).

ואולם, בדברי ההסבר נומקה תכלית החקיקה העומדת ביסוד סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, נימוק שניתן להסתייע גם לחקיקה הנידונה, אף אם הפיתרון שהתקבל שונה מהנוסח שהוצע. נאמר שם כי השינוי בחקיקה מוצע כדי: “למנוע מצבים בהם בעלי עסקים המחזיקים בנכסים מושכרים מפסיקים את פעילותם בנכס ואינם משלמים את הארנונה בשלו.”

הנה אם כן, פרשנות זו נסמכת על המצב שקדם לחקיקת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, ואשר במסגרתו – חברות שכרו נכסים על שם החברה, ולאחר התפרקותן, לא היה ממי לגבות את דמי הארנונה, וממצב דברים זה אשר קדם לחקיקת החוק, ניתן להסיק כי המחוקק נתכוון לגבות את חובות הארנונה מבעלי השליטה בחברה, ולא מן הנכסים אשר הם הבריחו (אם הבריחו, ככל שנושא זה יתברר בבית המשפט).

פרשנות זו נתקבלה על דעת מרבית בתי המשפט אשר דנו בנושא (ראו למשל תט (אש’) 41655-09-11 ישראל גרוס נ’ עיריית אשקלון, פורסם בנבו (2011), תאמ (ראשל”צ) 28511-02-12 עירית ראשון לציון נ’ ארז בוגנים, פורסם בנבו (2014) ו עתמ (ת”א) 1311/07 רובינשטיין צבי נ’ עיריית רעננה, פורסם בנבו (2007));

אין חולק, שמצב דברים פרשני זה מרע עם הנישום שהוא בעל שליטה בחברה שחדלה מפעילותה, ואשר חשוף, בחלוף שנים מפירוק החברה, לחיוב אישי בחובות הארנונה שלה;

 

אמנם ירידה לכיסם הפרטי של בעלי השליטה – אך במגבלות

פסקי דין מסוימים סייגו תוצאה קשה זו לבעלי שליטה בחברות שחדלו לפעול, בקובעם, כי ניתן לגבות באופן אישי את חובות הארנונה מבעלי השליטה בחברה, אולם, אך ורק עד לגובה הנכסים אשר הברחתם מיוחסת לבעלי השליטה. ברם, מגמה זו בפסיקה אינה חד משמעית, ובשאלה זו הפסיקה חלוקה. ישנן עמדות בפסיקה אשר קובעות כי מרגע שנקבע שניתן להרים את המסך,  הרמת המסך מורמת ללא מגבלות וממילא אין רלבנטיות לשאלה מה גובה הנכסים שהוברחו על ידי בעלי השליטה, יש לגבות מאותם בעלי השליטה בחברות שחדלו לפעול, את מלוא חוב הארנונה.

התוצאה של הרמת המסך הסטטוטורית ללא קשר לשווי הנכסים שהוברחו הינה תוצאה קשה לאור העובדה שהקביעה בדבר הברחת הנכסים מבוססת על חזקה בלבד. לטעמנו, יש להגביל את פסקי הדין שקבעו הרמת מסך מוחלטת רק למקרים בהם הברחת הנכסים הינה עובדה שהוכחה ולהימנע מלהחילה על מקרים בהם הרמת המסך נקבעה מכוח חזקה בלבד.

 

 

 

 

 

חזקת הברחת נכסים- ברוטו או נטו?

מאת: ענבל בר-און, עו”ד; יאיר ממן, עו”ד

במאמר זה נדון במחלוקת שהתעוררה בפסיקה בשאלת מהותה של החזקה הסטטוטורית הקובעת שכל עוד לא הוכח אחרת- נקודת המוצא הינה שהתקיימו נסיבות של הברחת נכסים על ידי בעלי השליטה בכל ארוע של חברה שהפסיקה את פעילותה מבלי לשלם את מלוא חובות הארנונה המוטלות עליה.

“חזקת הברחת נכסים” יובאה לדיני הארנונה במסגרת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים המאפשר לרשויות המקומיות לגבות חובות ארנונה מבעלי שליטה בחברות אשר חדלו מלפעול. החוק קובע חזקה שבדין, ולפיה- בעלי השליטה בחברות שחדלו לפעול הבריחו נכסים, וזאת במטרה להתחמק מתשלום ארנונה. חזקה זו ניתנת לסתירה, ועל בעל השליטה בחברה אשר מתגונן בפני תביעה לתשלום חוב ארנונה – להוכיח כי לא הבריח נכסים. היות וסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים עורר אינספור דיונים משפטיים בין נישומים לבין רשויות מקומיות, פרשנותו נדונה לא אחת בפסיקה, תוך ששופטים שונים אשר ישבו על המדוכה ודנו בפרשנות הסעיף – הגיעו למסקנות שונות.

בעוד שבתי משפט מסוימים מצאו כי חזקת הברחת הנכסים כוללת בתוכה – מניה וביה – גם את חזקת קיום הנכסים, בתי משפט אחרים מצאו כי אין חזקה שבדין בדבר קיומם של נכסים, וכי על מנת שתקום חזקת הברחת הנכסים על הרשות המקומית להוכיח את קיומם של הנכסים טרם הוברחו. על המחלוקת בפסיקה בנושא זה פירטנו במאמר ואולי לא היו הנכסים מעולם.

 

שאלות שלובות

השאלה על מי מוטל הנטל להוכיח כי לא היו/היו נכסים לחברה במועד הפסקת פעילותה גוררת אחריה את השאלה כיצד מוכיחים את קיומם/אי קיומם של הנכסים. על אף שעל פני הדברים שאלת נטל ההוכחה ושאלת אופן ההוכחה אינן קשורות אחת לשניה, הרי שבפועל, מדובר בשאלות קשורות המשליכות אחת על רעותה ומהוות, למעשה, ענפי משנה המתפתחים מגישה עקרונית אחת, הכל בהתאם למחלוקת הפוסקים בתחום, כפי שיפורט להלן.

שאלת אופן ההוכחה נגזרת ו/או משליכה על שאלת הנטל. ככל שהנטל להוכיח כי לחברה היו נכסים – מהם הדרישות והכלים המצויים בידי הרשות המקומית להרים נטל זה; מאידך, ככל שהחזקה שבדין כוללת בתוכה גם חזקת קיום נכסים – מהן הדרישות המוטלות על הנישום להוכיח כי לא היו נכסים לחברה – בעת שפורקה. ומאידך, ככל שהנישום יוכיח כי לא היו לחברה נכסים – ממילא, לא יזקק להוכיח כי לא הבריח נכסים, וזאת היות ואדם אינו יכול להבריח את מה שאין לו. מאידך- אם הנטל על הרשות להוכיח כי לחברה היו נכסים בעת פירוקה, וככל שהיא תכשל מלהוכיח כי היו נכסים- או אז, ממילא לא תקום חזקת הברחת הנכסים; או במילים אחרות- ככל שתוכח השאלה המקדמית – באם היו/לא היו נכסים, בין אם לטובת הנישום ובין אם לטובת הרשות המקומית- בהתאם לתוצאת הבירור העובדתי תקום או תיפול חזקת הברחת הנכסים.

נבחן, לפיכך, את גישת בתי המשפט בנושא:

בתי משפט אשר נקטו גישה מקלה כלפי הנישום

בעניין תא (אשד’) 1803-07 עירית אשדוד נ’ ירון אירועים בע”מ , פורסם בנבו (2011) (להלן: “ירון אירועים”) נפסק כי על הרשות המקומית הנטל להוכיח את קיומם של הנכסים. ניסיונה של העירייה לטעון כי עצם הזכות החוזית לפעול במושכר הינה נכס שנכלל בחזקה הסטטוטורית נכשלה משום שבית המשפט מצא שזכות חוזית זו, בנסיבות המקרה דשם, אינה בעלת ערך כספי. גם הטענה ל”חזקת קיום נכסים
נדחתה על ידי בית המשפט בנימוק שמדובר בטענה על דרך ההשערה ללא תימוכין בחומר הראיות.

גם בעניין הפ (ת”א) 200981-08 אייל סיני נ’ עיריית הרצליה, פורסם בנבו (2010) נפסק- כפי שנקבע בעניין ירון אירועים”- כי זכות חוזית תבחן לפי ערכה בפועל לאחר פירוק החברה; כמו כן, נקבע כי הנטל להוכיח שלחברה היו נכסים מוטל על הרשות המקומית. כן נפסק באותו עניין כי בהדרשות למאזני החברה, לצורך בדיקת מצבת נכסיה בעת פירוקה, יש להתייחס גם להתחייבויות – ולא רק לנכסים עצמם. דברים ברוח דומה נפסקו גם בעניין הפ (ת”א) 8947-12-09 סאמי ותד נ’ עיריית הרצליה, פורסם בנבו (2010);

דומה כי מקום בו בתי המשפט הפגינו ‘גישה רכה’ כלפי נישומים, בנוגע לשאלת תחולתה של חזקת קיום הנכסים (היינו, בתי משפט אשר סברו כי הנטל להוכיח כי לחברה היו נכסים בעת פירוקה מוטל על הרשות המקומית), גישתם המשיכה להיות ‘פרו-נישום’ גם בשאלת דרכי ההוכחה.

 

בתי משפט אשר נקטו גישה נוקשה ומחמירה כלפי הנישום

מאידך, ערכאות אשר הפגינו גישה נוקשה כלפי נישומים בשאלת תחולתה של חזקת קיום הנכסים, בכך שביטאו עמדתם ולפיה, על הנישום מוטל הנטל להראות כי לא היו לחברה נכסים בעת חדילת פעילותה, הפגינו, בהתאמה, גם גישה נוקשה כלפי נישומים ככל שדרכי ההוכחה נדונו:

כך לדוגמא, בעניין תאק (הרצ’) 18261-11-09 עירית כפר סבא נ’ “אמינות – מעליות” בע”מ, פורסם בנבו (2010), נקט בית המשפט גישה נוקשה בשאלת דרכי ההוכחה: כב’ הרשם צחי אלמוג סבור כי נישום אשר חפץ לסתור את חזקת קיום הנכסים (חזקה שבתי המשפט אחרים כלל לא הכירו בה) – נדרש לפירוט רב מאד בבקשת הרשות להגן והוא הטיל לחובתו של הנישום את העדרו של מאזן מבוקר הנדרש לצורך סתירת החזקה.

גם בעניין תאמ (ראשל”צ) 23135-01-10 עיריית רעננה נ’ שמשון קאופמן, פורסם בנבו (2013) ‘מככבת’ הגישה הנוקשה כלפי הנישום כאשר  כב’ השופטת יעל בלכר סבורה, באותו מקרה, כי חלה לרעת הנישום חזקת קיום נכסים, וכי הנטל על הנישום להוכיח כי לא היו לו נכסים במועד פירוקה של החברה, חל עליו. בית המשפט באותו עניין קובע סטנדרט גבוה ביותר, כמעט בלתי ניתן להשגה, כאשר הוא קובע כי לצורך סתירת החזקה יש לבחון את מצבת נכסי החברה בעת חדילת פעולתה במונחי ברוטו – היינו – מצבת הנכסים, אך ללא קיזוז ההתחייבויות. לשיטת בית המשפט “הקונסטרוקציה המשפטית של הברחת נכסים, מתאימה ורלבנטית לנכסים חיוביים ולא לנכסים שליליים או לתחשיב של נכסים נטו, לאחר קיזוז החובות”

גישה נוקשה דומה הודגמה גם בעניין תאמ (ראשל”צ) 28511-02-12 עירית ראשון לציון נ’ ארז בוגנים, פורסם בנבו (2014) – שם קבע בית המשפט כי הנטל להוכיח כי לחברה לא היו נכסים בעת חדילת פעילותה, מוטל על הנישום, בעל השליטה בחברה. גם שם נקבע כי לצורך סתירת החזקה יש לבחון את מצבת הנכסים של החברה במונחי ברוטו ולא במונחי נטו.

המקור לגישות השונות

אין ספק שהפסיקה נעדרת אחידות דעים בשאלת נטל ההוכחה כמו גם בשאלת אופן  ההוכחה. מאידך, מתקבלת תחושה שקיימת עקביות ואחידות באותם בתי משפט בהתייחסותם לשאלות אלה, עקביות המאפשרת לחלק ולסמן את בתי המשפט לאלו המקלים עם הנישום לעומת אלו המקלים עם הרשות המקומית.  ניתן להגדיל ולומר כי ההבדלים נובעים מגישות שונות להבנת מהותה ותכליתה של חזקת הברחת הנכסים. מי שיראה בחזקה זו קונסטרוקציה שכל תכליתה להסיר את מסך ההתאגדות מעל פניה של כל חברה שלא שילמה את חובות הארנונה- יגביר את הנטל על הנישום ויהפוך את האפשרות להינצל ממלתעותיה של קונסטרוקציה זו כמשימה כמעט בלתי אפשרית. מי שיראה בחזקה זו כהקלה דיונית גרידא שכל תכליתה להעביר נטלי ראיה בשאלת קיומה של הברחת נכסים- יצמצם ויתחום את ההקלה לגבולות ברורים הרלבנטיים אך ורק להעברת נטל ההוכחה המטילים על הנישום להראות כי לא הוברחו על ידו נכסים. על פי גישה זו, נקודת המוצא היא שאין להטיל על בעל שליטה חובות כלשהם- גם חובות ארנונה- כל עוד מדובר בחברה שהפסיקה את פעילותה בשל כשלון עיסקי במהלך הרגיל של העסקים ולא בנסיבות חמורות של תרמית והברחת נכסים , הא ותו לא!

אנו סבורים, כי חוסר האחידות העקבי בפסיקות בתי המשפט אינו מצב בריא למערכת המשפט ועלול אף להביא לפגיעה באמון האזרח בשלטון החוק. קיומן של גישות מחמירות לעומת גישות מקילות עלול אף לתמרץ רשויות להגיש תביעות בבית משפט הידוע כתומך בעמדתן באופן הפוגע בשלטון החוק וטוהר ההליך השיפוטי. נראה, כי בהעדר הלכה ברורה ומחייבת של בית המשפט העליון יש לשאוף לקיומן של הנחיות מנהליות ברורות אשר יצרו ודאות הן אצל הרשויות, הן אצל הנישומים והן אצל בתי המשפט.

ואולי, לא היו הנכסים מעולם? על נטל ההוכחה בשאלת קיום/אי קיומם של נכסים, לפי סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים

מאת: ענבל בר-און, עו”ד; יאיר ממן, עו”ד

סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים  אשר תוקן במסגרת הוראות סעיף 79 לחוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2004 (תיקוני חקיקה) התשס”ד- 2004) – יצר מצב חדש עבור בעלי שליטה בחברות אשר שכרו נכסים, ואשר הותירו אחריהן חובות ארנונה.

בעוד שעד לרגע שנרשמה החברה כמחזיקה בנכס, נחשבה היא כמחזיקה לכל דבר ועניין בנכס, לרבות לצורך תשלום חובות ארנונה, הרי שהחל מיום 1.1.2004, פני הדברים השתנו; בעוד שטרם תאריך זה – ככל שהחברה אשר נרשמה כמחזיקה בנכס מקרקעין – לא שילמה את תשלומי הארנונה שחבה היא בגין הנכס – וככל שהחברה התפרקה ו/או הגיע לחדלות פירעון – עמדו הרשויות המקומיות בפני שוקת שבורה ולא יכלו לגבות את תשלומי הארנונה מבעלי השליטה בחברה, אלא בכפוף  להליך משפטי מורכב של הרמת מסך, וזאת לפי סעיף 6 לחוק החברות, התשנ”ט – 1999.

 

גזירה לבעלי השליטה בחברות  – ירידה לכיסם הפרטי

החל מיום 1.1.2004 המצב השתנה – לטובת (ויש מי שיאמרו – יותר מידי) הרשויות המקומיות, ולרעת בעלי השליטה בחברה;

החל מיום זה, ככל שחברה הותירה אחריה חובות ארנונה, וככל שאותה חברה הגיע לכדי חדלות פרעון או לפירוק, יכולות הרשויות המקומיות לרדת באופן אישי לכיסם הפרטי של בעלי השליטה, ללא צורך בהליך משפטי של הרמת מסך, שכן זו מעוגנת באופן סטטוטורי בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים: על פי לשון הסעיף – אשר מפנה לסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, רואים את בעלי השליטה בחברה, לצורך גביית חובות ארנונה, כמי שהבריחו נכסים לצורך התחמקות מתשלום חובות ארנונה, אלא אם כן יוכיחו הם אחרת.

הוראות סעיף 8(ג) מהוות גזירה, ולא קלה, בלשון המעטה, בעבור בעלי שליטה בחברות. אם עד כה היו מוגנים הם מפני ירידה לכיסם הפרטי, באמצעות מסך ההתאגדות, אשר אותו לא נקל להסיר, ואשר לצורך הסרתו נדרש הליך משפטי מורכב של הרמת מסך, אשר במסגרתו, על הנושים להוכיח כי בעלי השליטה בחברה גרמו לכשלונה במזיד והשתמשו לרעה במסך ההתאגדות, הרי מאז יום 1.1.2004, אז נכנס סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים לתוקף, בעלי שליטה בחברות אשר חדלו לפעול חשופים להליכי גבייה מצד רשויות מקומיות, מכוח סעיף אשר מניח כי הם הבריחו נכסים מן החברה, עד שיוכח אחרת.

 

מחלוקת פרשנית

היות והסעיף מקל מאד את הליך הגבייה עבור רשויות מקומיות, מחד, אך מעמיד בסיכון לא מבוטל – בעלי שליטה בחברות אשר חדלו לפעול, פרשנותו נדונה באופן תדיר בבית המשפט. זהו נוסח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים:

“…על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים,  והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר (נוסח משולב) התשל”ב – 1972 (בסעיף זה – עסק) ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו  לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א (א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחוייבים”.

הסעיף מפנה לסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), שזהו נוסחה:

“(1)      היה לחבר בני אדם חוב מס ונתפרק או העביר את נכסיו ללא תמורה או בתמורה חלקית בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו ממי שיקבל את הנכסים בנסיבות כאמור.

(2)       היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא העביר את פעילותו לחבר בני אדם אחר, שיש בו, במישרין או בעקיפין, אותם בעלי שליטה או קרוביהם (בפסקה זו – החבר האחר), בלא תמורה או בתמורה חלקית, בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו מהחבר האחר.

(3)        מבלי לגרוע מהוראות פסקאות (1) ו- (2), היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס כאמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה”.

 

האם חזקת הברחת הנכסים פירושה – חזקת קיומם של נכסים?

לצורך רשומתנו כאן, הסעיף החשוב הינו סעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה, אשר קובע חזקה סטוטורית, ולפיה, בעלי השליטה בחברה אשר חדלה לפעול, ואשר הותירה אחריה חובות ארנונה – הבריחו נכסים (אלא אם יצליח הוא להוכיח אחרת). השאלה שהועלתה לא אחת נוגעת למצב שכיח בו במועד הפסקת פעילותה לחברה לא היו כל נכסים. השאלה הנשאלת – האם הסעיף מניח, במסגרת החזקה הסטוטורית, כי היו לחברה נכסים? שאם לא תאמר כן, הרי שעל הרשות המקומית להוכיח כי היו נכסים, ואחרת – הנטל להוכיח כי לחברה לא היו נכסים בעת שחדלה לפעול, מוטל על מי שהרשות המקומית מבקשת לרדת לכיסו – בעל  שליטה באותה חברה אשר חדלה לפעול.

הפסיקה חלוקה בנושא, ומתפצלת לשתי עמדות – עמדה אשר סבורה כי הסעיף מניח – במסגרת אותה חזקה שבדין, כי לחברה היו נכסים, ולפיכך – על בעלי השליטה בחברה – אשר הרשות המקומית מבקשת לרדת לכיסם הפרטי- להוכיח כי לחברה לא היו נכסים בעת שנתפרקה.

העמדה השניה בפסיקה סבורה כי הנטל להוכיח כי לחברה היו נכסים בעת שנתפרקה מוטל על שכמי הרשות המקומית: אין כל ספק כי עמדה זו מקלה את דרכם של נישומי הארנונה, וכל בעל שליטה אשר הרשות המקומית מבקשת לרדת באופן אישי לכיסו, מבקש ודאי, כי מקרהו ידון בפני שופט אשר מחזיק בעמדה זו – אשר נוחה יותר לנישום, ואשר יש בה כדי להערים קשיים לא מבוטלים על שכמי הרשות המקומית.

נציג כעת את הנימוק אשר ניתן בפסיקה לכל אחת מן העמדות:

 

עמדה 1: על הנישום להוכיח כי לא היו לחברה נכסים

בחלק ניכר מפסקי הדין שדנו בנושא, נפסק כי חזקת הברחת הנכסים מכילה בתוכה, מניה וביה, חזקת קיום נכסים. אין חולק כי חזקה זו אינה עולה במפורש מן הדין, וניתן להקישה מן הדין אך ורק בדרך של פרשנות מכללא: ננסה לבחון, איפה, כיצד הוצדקה בפסיקה תוצאה זו, שהיא כה קשה עבור הנישום, ואשר מקלה – ביתר שאת, יש לאמר – על הרשות המקומית – אשר לרשותה ממילא עומדים כלים מרחיקי לכת לגביית חובות – וקביעת חזקת קיום נכסים לטובתה – יש בה כדי להקשות, אף עוד יותר, על הנישומים:

בעניין תאק (הרצ’) 18261-11-09 עירית כפר סבא נ’ “אמינות – מעליות” בע”מ, פורסם בנבו (2010) נפסק כי:

תכליתו של הסדר הוא בהעברת הנטל לכתפי בעלי השליטה, שכן הדרישה שהרשות היא זו שתוכיח הברחת נכסים בפועל בחברות פרטיות המנהלות עסקיהן בשטחה אינה סבירה. הרשות המקומית, אף בשונה מרשויות המס, נעדרת כל אמצעי מעקב או פיקוח אחרי מצבת הנכסים בעסקים המנוהלים בתחומה, במועד כזה או במועד אחר, וכל העברת נטל הוכחה אל כתפיה סותר את כוונת המחוקק בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים.  נקודת המוצא, שאין צורך להוכיחה והיא מתקיימת מכוח החזקה, היא שנכסי החברה כולם הועברו ללא תמורה לידי בעל השליטה, וזאת ללא תלות במצב העובדתי בפועל.  הצד שכנגדו פועלת החזקה, בעל השליטה, צריך להוכיח את היפוכה של החזקה ברמה של הטיית מאזן ההסתברות, בדומה למשפט האזרחי בכלל, כשנטל השכנוע בעניין זה מוטל עליו.

גישה דומה גם ננקטה בעניין תאמ (ראשל”צ) 23135-01-10 עיריית רעננה נ’ שמשון קאופמן, פורסם בנבו (2013), בעניין תאמ (ראשל”צ) 28511-02-12 עירית ראשון לציון נ’ ארז בוגנים, פורסם בנבו (2014), וכן בעניין תא (ת”א) 55794-10-10 עיריית תל אביב יפו נ’ אינטרני-ישראל און ליין בע”מ, פורסם בנבו (2013), שם נפסק כי: “על בעל השליטה הנטל להפרכת החזקה כי לא היו לחברה נכסים או בהוכחת אשר נעשה בהם ועליו להטות את מאזן ההסתברויות”.

 

עמדה 2: על הרשות המקומית להוכיח קיומם של נכסים בעת פירוק החברה

העמדה השנייה בפסיקה, הולכת לקראת הנישום, וקובעת כי על הרשות המקומית להוכיח כי לחברה היו נכסים בעת שחדלה לפעול:

בעניין תא (אשד’) 1803-07 עירית אשדוד נ’ ירון אירועים בע”מ, פורסם בנבו (2011), נפסק לעניין זה כי:

נכון שסעיף 119 א(א) (3) לפקודה איננו מגביל את סכום החוב שניתן לגבות מבעלי השליטה בחברה לערכם של הנכסים שהועברו אליהם, אולם שורת ההגיון וגם הפסיקה קבעו, כי קודם להפעלת החזקה לפיה יראו את הנכסים שהיו לחברה כנכסים שהועברו לבעל השליטה, יש להוכיח כי לחברה היו נכסים שאותם ניתן היה להעביר ואין חזקה כי לכל חברה היו נכסים עובר להתפרקותה או להפסקת פעילותה. נטל ההוכחה מוטל, לטעמי, על התובע, כמי שמוציא מחברו.

אמור מעתה: התנאים המצטברים להפעלת סמכותה של הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה של חברה מבעלי השליטה בה הם כדלהלן: (א) חוב בגין נכס שאיננו משמש למגורים, (ב) הנכס מוחזק ע”י חברה פרטית (ג) ההחזקה בנכס איננה מכח דיירות מוגנת
(ג) חוב הארנונה הוא סופי (ד)החברה התפרקה או הפסיקה פעילותה, (ה) עובר להתפרקות החברה או הפסקת פעילותה היו לחברה נכסים.

גישה דומה ננקטה גם בעניין הפ (ת”א) 200981-08 אייל סיני נ’ עיריית הרצליה, פורסם בנבו (2010), שם נפסק כי:

“ויודגש: החזקה הקמה מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים הינה, כאמור, שהנכסים עברו לבעל השליטה וכי הם עברו אליו ללא תמורה. אין חזקה, לפיה היו לחברה נכסים. התוצאה הנובעת מכך היא, שהרשות המקומית, המבקשת להוציא כספים מבעל השליטה בחברה, עליה מוטל עול ההוכחה להראות, כי היו לחברה נכסים (עובר לפירוקה או להפסקת פעילותה), כפי שמוטל עליה להוכיח את קיומם של שאר התנאים שנמנו לעיל.

חשיבותה של תוצאה זו גוברת לאור זאת, שהרשות המקומית רשאית לפעול נגד בעל השליטה, שאינו החייב הישיר בחוב הארנונה, בהליכי גבייה מינהלית לפי פקודת המיסים (גביה), בלא שמוטל עליה להוכיח מראש את התקיימותם של כל התנאים האמורים.

כיוון שכך, מוטל על הרשות המקומית, בטרם תפעל כך, לפעול באופן מרוסן וזהיר, תוך בחינה קפדנית ודווקנית של מילוי כל התנאים הדרושים (השוו: פסק דינה של כב’ השופטת מיכל רובינשטיין ב-עת”מ (מחוזי ת”א) 1260/07כהן שור נ’ עירית חולון (פורסם בנבו, סעיף 22 לפסק הדין) )”.

התוצאה הנובעת מכך היא, שהרשות המקומית, המבקשת להוציא כספים מבעל השליטה בחברה, עליה מוטל עול ההוכחה להראות, כי היו לחברה נכסים (עובר לפירוקה או להפסקת פעילותה), כפי שמוטל עליה להוכיח את קיומם של שאר התנאים שנמנו לעיל.

חשיבותה של תוצאה זו גוברת לאור זאת, שהרשות המקומית עלולה לפעול נגד בעל השליטה, שאינו החייב הישיר בחוב הארנונה, בהליכי גבייה מינהלית לפי פקודת המיסים (גביה), בלא שמוטל עליה להוכיח מראש את התקיימותם של כל התנאים האמורים.

גישה דומה גם ננקטה בעניין הפ (ת”א) 8947-12-09 סאמי ותד נ’ עיריית הרצליה, פורסם בנבו (2010), כמו גם בעניין תאמ (אשד’) 51455-11-11 עיריית בית שמש נ’ אלן חוה רובל, פורסם בנבו (2013).

 

אין קוהרנטיות בפסיקה

 לסיכום ניתן לשער כי יחלוף זמן רב, אם בכלל, עד שתתגבש  עמדה אחידה בפסיקה הקובעת תנאים ברורים להפעלת החזקה תוך התייחסות לשאלה האם חזקת הברחת הנכסים מכילה בתוכה, מניה וביה, חזקת קיום נכסים.

עד לקיומה של עמדה זו או הנחיות ברורות ואחידות אחרות, יש להתמודד בכל דיון עם שאלת קיומה של חזקת “קיום הנכסים” אשר יכולה במקרים רבים להכריע  את הגורל בתיק, בפרט במקום בו כפות המאזניים מעוינות.  לכל אחת מן הגישות השונות בפסיקה נגזרות רציונלים תורתיים משפטיים משלה, כאשר הפעלת הרציונלים אף עלולים להיות שונים ממקרה למקרה בהתאם למאפייניו.  יש לזכור גם, כי ככל שבתי המשפט מטילים על צד זה או אחר את הנטל להוכיח קיומם/אי קיומם של נכסים, עולה גם השאלה – מהו ‘גובה’ הנטל, משקלו, היקפו, עוצמתו, וכיצד על כל צד שעליו הוטל נטל ההוכחה – להרים את אותו הנטל אשר הוטל עליו.

מיהו בעל שליטה בחברה, לצורך סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים?

מאת: ענבל בר-און, עו”ד; יאיר ממן, עו”ד

סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים נולד, בשנת 2004, כתיקון חקיקה במסגרת חוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2004 (תיקוני חקיקה) התשס”ד- 2004. הסעיף בא לעולם על רקע מצבן הכספי העגום של רשויות מקומיות רבות, אשר סבלו מגירעון תקציבי כבד, ואשר חיפשו דרכים להעמיק את הגבייה כחלק מצעדים נדרשים של התייעלות.

על הפרק עמדה התמודדותן של הרשויות המקומיות עם חברות אשר שוכרות נכסים, ורשומות בפנקסי העירייה כ“מחזיקות בנכס”, אך נמנעות מלשלם חובות ארנונה. מסך ההתאגדות של החברה לא אפשר, עד לתיקון החוק, לרשויות המקומיות לגבות את הכספים ישירות מבעלי השליטה בחברה. התיקון לחוק ההסדרים משנת 1992, הוא סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, פתר בעייה זו עבור הרשויות – אולם יצר בעיה קשה מאד עבור הנישומים, וזאת היות והסעיף גורף, מרחיק לכת, קיצוני, לא מידתי, ואין בו הגנות פרוצדורליות ואחרות לנישום. כשמשלבים את הוראותיו הדרקוניות של הסעיף עם סמכויות הרשויות המקומיות להפעיל הליכי גבייה מנהלית לגביית חובות ארנונה, התוצאה המתקבלת הינה פעמים לא מעטות קשה לעיכול.

עולה השאלה – מיהו בעל שליטה בחברה, אשר לנכסיו מוסמכת הרשות לרדת באופן אישי, בהתקיים התנאים המנויים בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים? השאלה, מיהו בעל שליטה- הינה שאלה שהדיון בה הינו בסמכותו של מנהל הארנונה – במסגרת דיון בהשגה שמוגשת לו, וזאת לפי סעיף 3(א)(4) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל”ט – 1976.

 

בית המשפט קובע ‘מיהו בעל שליטה’

ובכל זאת, על אף שבית המשפט אינו אמור להידרש לשאלה זו, וזאת מכוח סמכותו של מנהל הארנונה לדון בשאלה זו (אם כי, סמכות זו אינה בהכרח יחודית, ועל כך הרחבנו במאמר נפרד), בפועל הוא נדרש לה (שכן יש קושי טכני להפריד באופן מלאכותי בין שאלות שהן בסמכות מנהל הארנונה לבין שאלות שהן בסמכות בית המשפט, כאשר לרוב הן כרוכות ושלובות זו בזו), וכך הוגדר בפסיקה (תאק (הרצ’) 18261-11-09 עירית כפר סבא נ’ “אמינות – מעליות” בע”מ, פורסם בנבו (2010)) בעל שליטה בחברה, לצורף סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים:

סעיף 119א’ לפקודת מס הכנסה מגדיר “בעל שליטה” – “מי שהוא, לבדו או יחד עם קרובו, מחזיק לפחות בעשרים וחמישה אחוזים בזכות מהזכויות המנויות בהגדרת “בעל שליטה” שבסעיף 32(9)(א)”. כאשר לפי סעיף 32 (9)(א) לפקודה בעל שליטה הוא מי שמחזיק, במישרין או בעקיפין, לבדו או ביחד עם קרובו באחת מאלה: (א)           ב-10% לפחות מהון המניות שהוצא או ב-10% לפחות מכוח-ההצבעה; (ב)  בזכות להחזיק ב-10% לפחות מהון המניות שהוצא או ב-10% לפחות מכוח-ההצבעה או בזכות לרכשם; (ג)           בזכות לקבל 10% לפחות מהרווחים; (ד)   בזכות למנות מנהל”.

גם בעניין בשא (ראשל”צ) 4597/05 פנסו שלמה נ’ עיריית חולון, פורסם בנבו (2006) נפסק כי בעלי השליטה נחשבים מי שמחזיקים בחברה בשיעור של 25% לפחות (או שהינם בעלי זכויות שוות ערך בה), או שהינם בעלי הזכות למנות בה מנהל.

 

ומה אם בעל השליטה אינו יכול להבריח נכסים בפועל?

הנה אם כן, בנוסף לשאלות אחרות אשר מתעוררות בפסיקה בהקשרו של סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, אשר נדונות באופן תדיר ואשר נתונות לפרשנויות רבות וסותרות (כגון – האם חלה חזקת קיום נכסים, כיצד מוכיחים אם היו לחברה נכסים אם לאו, בעת שחדלה לפעול, האם יש לגבות את חובות הארנונה מבעלי השליטה בחברה עד לגובה שווי הנכסים שהוברחו, או שמא עד לגובה חוב הארנונה עצמו, וכו’), יש ליתן את הדעת לשאלה – שעד כה לא התעוררה לגביה מחלוקת בפסיקה- בשאלה ‘מיהו בעל השליטה’ . כך, למשל, השאלה אם אדם שבידו הזכות למנות מנהל ייחשב ל”בעל שליטה” לצורך הפעלת מנגנון חזקת הברחת הנכסים, מעוררת שאלות ותהיות יסודיות וחוקתיות הנוגעות לתכלית ולמידתיות שבהפעלת חזקת הברחת נכסים על מקרים בהם ברור לכולי עלמא שהאפשרות להברחת נכסים אינה קיימת לנישום שעל פי פקודת מס הכנסה נחשב “בעל שליטה”.

נדמה שגם בעניין זה על מחוקק המשנה ו/או על הרשות להתקין תקנות, או לקבוע הנחיות מנהליות, בהתאם, וזאת בכדי להסיר את ענן אי הודאות אשר מרחף מעל  פרשנותו של סעיף 8(ג) לחוק, בכלל, והשאלה מיהו “בעל שליטה”, בפרט.

 

עבר זמנו בטל קורבנו?

מה דינו של נישום– אזרח שומר חוק שעל פי רוב אינו בקי בנבכי הפרוצדורות- אשר מבקש מהרשות המקומית לתקן שומות מס שאין מחלוקת שהוטלו עליו ביתר. במציאות הידועה לנו אין טעם לציין, כי כל פנייה שלו לרשות המקומית תידחה על אתר, בנימוק מעוגן היטב בחוק, לפיו הוא החמיץ את המועדים הקבועים בחוק הערר להגשת השגה וערר.

מהם הכלים המשפטיים העומדים לרשותו של ידידנו זה לשכנע את הפקידות לעשות עימו, אם לא דין, לפחות קצת צדק?

מעשה שהיה כך היה

במלונית קטנה לחוף ימה של תל אביב, מופעלת במשך שנים רבות מסעדה  צנועה המשמשת הן את אורחי המלונית והן סועדים מזדמנים מבחוץ. בשנת 2006 החליטה העירייה להפריד את המסעדה מהמלונית ולחייבו בתעריף היקר לעסקים לעומת התעריף הזול לבית מלון. ידידנו הנישום לא קיבל עליו את גזירת הדין והשיג על החלטת העירייה, תחילה בפני מנהל הארנונה ולאחר מכן בוועדת הערר לענייני ארנונה. טענותיו נדחו בוועדת הערר והוא פנה בערעור לבית המשפט לעניינים מנהליים. בית המשפט מצא טעם בטענותיו והורה על החזרת הדיון לוועדת הערר לשמוע ראיות נוספות ולקבל החלטה בהתאם לראיות ולהנחיית בית המשפט. מבית המשפט לוועדת הערר ומסכת הטלטלות הסתיימה בשלהי שנת 2013 בניצחון המערער (כך סבר הוא לתומו…)

לא כך סברה העירייה.

פנה ידידנו לעירייה, שמח וטוב לב,  בדרישה לתקן את שומות הארנונה ולהחיל את החלטת בית המשפט החל משנת 2006- המועד בו החל בהליכים- ועד היום ובכלל. וראה זה פלא- העירייה התנגדה בכל תוקף לביצוע התיקון וטענה כי ההשגה הוגשה לשנת 2006 בלבד וההחלטות השיפוטיות תקיפות לשנת 2006- הא ותו לא. אץ רץ לו ידידנו לוועדת הערר והגיש עררים חדשים לגבי השנים מ- 2006 ואילך, ובכל סבר שהטעות הפרוצדורלית תוקנה.

לא כך סברה העירייה וועדת הערר.

לטענת ועדת הערר, על פי טענת העירייה, אי הגשת ההשגות חוסמות את דרכו מלקבל את מבוקשו לגבי השנים שלאחר 2006, שכן הוא החמיץ את ההזדמנות להגיש השגה מתאימה בכל שנה ושנה וממילא השומות על פי דין הינם שומות “חלוטות”. וועדת הערר ניאותה לדון בטענותיו לגבי שנת 2014 בלבד ולקבל את טענותיו לגבי שנת 2014 על אתר (בהתאם לפסק הדין שהושג). וכך נוצר מצב מיוחד ומוזר בו לגבי שנת 2006 ישנה החלטה שיפוטית המקבלת את טענותיו, כך גם לגבי שנת 2014. אולם, לגבי השנים שבין 2006-2014 – על אף שמדובר באותו נכס ובאותן טענות- לא ניתן לתת לנישום את מבוקשו.

 האמנם מיודעינו שניצח במלחמה הפסיד בקרב?

 כשהשכל הישר מתנגש בפרוצדורה

כבר בשנות החמישים התייחס בית המשפט למקרה בו עלולים להיפגע זכויות מהותיות בשל סד הפרוצדורה. “הפרוצדורה אינה מיטת סדום שבה מקצצים את רגליו או מתיזים את ראשו של בעל דין כדי להכניסו לתוכה… היא מסגרת רחבה וגמישה למדי… הניתנת לתיקון בלי לגרום עוול לבעל הדין האחר, ועל בית המשפט להרשות תיקון כזה בנדיבות וברחבות”.

על פקידי הציבור מוטלת חובה יתירה  להשתמש קודם כל בשכל ישר ובלב מבין טרם החלטה להיאחז בקרנות הפרוצדורה. הכלים המשפטיים לסייע במקרים כגון אילו מעוגנים, גם אם צריך להוציא אותם ממחבואם, בדיני המשפט המינהלי. כך למשל, טענת העירייה להעדר סמכות להאריך מועד להגשת השגה, נדחתה לאחרונה על ידי בית המשפט העליון אשר קבע כי יש סמכות טבועה לטריבונאלים שיפוטיים ומעין שיפוטיים להאריך מועדים כאשר אין הסדר שלילי בחוק המונע זאת, וזאת משיקולי צדק ומטעמים מיוחדים שירשמו. (רעא 4088/14 סנא בדיר נ’ רשות מקרקעי ישראל) פסיקה זו גם יושמה בפועל הן לעניין סמכותו של מנהל הארנונה והן לעניין סמכותה של ועדות ערר באופן מפורש בבית המשפט העליון בברמ 901/14  עבוד ויקטור נ’ עיריית חיפה, לגבי כל העניינים המסורים לועדות הערר בחוק team task management software. יתרה מזאת, גם אם ועדת הערר נעלה דלתותיה בפני הנישום– יש לשוב ולהקיש על דלתותיו של בית המשפט המנהלי אשר תפקידו, בראש ובראשונה, לעשות צדק עבור האזרח מול השלטון . בעניין ע”א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע”מ נ’ עיריית טירת הכרמל נקבע מפי כב’ השופט אנגלרד כי סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים הינה רחבה וכוללת, ברשות בית המשפט, גם טענות המנויות בסעיף 3 לחוק הערר. קרי, גם טענות שיש להעלות בפני מנהל הארנונה יכולות להידון בבית המשפט במקרים מוצדקים. השיקולים שבית המשפט ישקול בבואו לתת את הרשות הינם, בין היתר, האם מדובר בנושאים עובדתיים טכניים או בנושאים בעלי חשיבות כללית וחשיבות ציבורית, מידת מודעותו של האזרח להליכי ההשגה המנהליים וכן מידת עיוות הדין שתיגרם לאזרח מחסימת דרכו לערכאות.

לטעמנו, נסיבות המקרה שתואר לעיל כמו גם מקרים אחרים, עולות כדי “עיוות דין” קיצוני.  הדעת נותנת שלא ניתן לעצום עיניים נוכח התוצאה שעלולה להתקבל לפיה אזרח תמים וישר דרך ישלם סכומי עתק בשל מכשלות פרוצדורליות מסובכות שהוא לא היה מודע להן.

סיווג נכס כ”בית תוכנה” “מלאכה” או “שירותים”

עמ”נ 19893-02-12 פורמלי – מערכות טפסים חכמים בע”מ נ’ עיריית תל אביב

נדחתה עתירה המבקשת לראות בנכס כבית תוכנה או כבית מלאכה. בית המשפט העדיף את התעריף השיורי למשרדים שירותים ומסחר למרות האלמנטים הטכנולוגיים והייצוריים שנטענו.

לקריאת פסק הדין